מאוסירק לבושאר

הנשק הגרעיני הוא חלק מההיסטוריה היהודית. הוא נוצר מתוך יוזמה יהודית כתגובת מגן לאימה הנאצית ולהיטלר בראשה (נאמן יובל, 1993). מאמר זה דן בשאלה האם דוקטרינת בגין תקפה גם לכור האיראני בבושאר כפי שהייתה תקפה לכור העיראקי אוסירק? לשון אחר, האם ישראל עתידה לתקוף את הכור בבושאר, על מנת לשמור על הבלעדיות להרתעה גרעינית במזרח התיכון כחלק מדוקטרינת בגין, מתוך ניסיון להימנע מסגירת מעגל טראגי?

לדיון בשאלה זו, הצלבתי מקורת מידע, תוך ניסיון לשלבם בתיאוריות סוציולוגיות.


מבוא


החתירה ליתרון צבאי על ידי בלעדיות לנשק גרעיני היו אחד הלקחים של בן גוריון מהשואה וממלחמת העצמאות (ריבלין ואלחנן אורן, 1982).

בן גוריון טען בפני מפקדי חזיתות וחטיבות בנובמבר 1948 ש"ניצחנו לא מפני שצבאנו הוא עושה נפלאות, אלא משצבא הערבי רקוב. המוכרח ריקבון זה להתמיד?" (בן גוריון דוד, 803).

בסיס הבעיה נמצא בחוסר היכולת להכריע את הערבים מצד אחד, וחתירת העולם הערבי למחוק את מדינת ישראל מהמפה מהצד האחר. לכן כל ניצחון צבאי של ישראל מביא בתוכו את המלחמה הבאה. זוהי דילמת הייסוד של ישראל ממלחמת העצמאות.

על מנת לפתור דילמה זו, בן גוריון ניסה להגיע למצב של הרתעה ולא מצב של הכרעה. לדעתו המשך העידן הקונבנציונאלי, הוא הצטברות של מלחמות ללא הכרעה.

ההרתעה שבן גוריון חיפש נשענה על הרתעה גרעינית. תורת ההרתעה הגרעינית, הוא מקצוע משני של מדעי החברה. נושא מבוסס על תורת המשחקים של גון פון נוימן.

בהתבססות על תורת ההרתעה בעולם הגרעיני, גורסת שאם הצד הערבי יכנס למלחמה לא קונבנציונאלית הוא יטיל על עצמה אסון שלא היה עד היום. לעומת זאת, במלחמה קונבנציונאלית, המצב עשוי להיות מלחמה כל מספר שנים, כפי שמתרחש במציאות הישראלית.

בעקבות כך התפתח הדיון בנושא 'הקונפליקט האטומי' כאשר לשני הצדדים יש אפשרות להשמיד אחד את השני. זהו 'משחק השפן', מפני שהמשתפן ראשון בורח מהמערכה ומפסיד.

תורת ההרתעה טומנת בחובה גם את ההנחה שיש כאלו שלא ניתן להרתיע אותם. ההיסטוריון ד"ר שלמה אהרונסון, אשר חוקר את התחום, מאמין כי בשל הטיותיהן האמריקניות הטמונות בתיאוריות אלה, אין תועלתן מרובה מנזקן בייחוד בהקשר המזרח תיכוני (אהרונסון שלמה, 449). שכן תיאוריות אלו מתבססות על התנהגות רציונאלית מערבית, ולא מתייחסת להתנהגות לא רציונאלית בדמות המטורף התורן.

בעידן שלפני הגרעין נלחמו על הכרעת האויב. הכרעת העולם הערבי היא שאיפה לא ריאלית. גישה הגנתית אחרת הייתה כבישת שטחים וסיפוחם לישראל, על מנת למנוע צוואר בקבוק, שיהווה נקודת תורפה בהגנה הישראלית. כבישת שטחים הייתה מנוגדת לתפיסתו של בן גוריון. כך שנשק אטומי אמור לפתור את בעיית כיבוש השטחים. כלומר, לא יהיה צורך ביטחוני לספח את השטחים לישראל, על מנת להרחיב את צוואר הבקבוק.
יצחק טבנקין ומנחם בגין למשל, החזיקו בגישה האלטרנטיבית לגישתו של בן גוריון. הם דרשו שליטה על שטחים (למשל, טבנקין יצחק, 1968;בגין מנחם, 1962). יש בעיה בגישה זו, מפני שאין ערבות לכך שהערבים לא ישיגו נשק אטומי ללא קשר לתוכנית הגרעין של ישראל.

המעבר מהכרעת האויב להרתעה, קשור בניסיון ליצור שלום על בסיס שיווי משקל אסטרטגי. מצב זה יכול להתקיים רק כאשר הנשק הוא לא קונבנציונאלי. יש גם סוגים אחרים של אפשריות לשלום, למשל על בסיס תרבות וערכים דומים, או על בסיס אינטרסים משותפים (כלכליים וכו'). הרתעה לא קונוונציונאלית מהווה תנאי בסיסי לאפשרות השלום על בסיס שיווי משקל אסטרטגי.

מפעל הטקסטיל בדימונה


הידע לבניית הקריה למחקר גרעיני (קמ"ג), שנבנתה דרומית לדימונה, הגיע מצרפת. שיתוף הפעולה החל בשנת 51 בעזרתו של דויד ברגמן, כימאי אורגני, ולא על ידי שמעון פרס כנהוג לחשוב. לברגמן היו שותפים מראשי הוועדה הצרפתית לאנרגיה אטומית, שרבים מהם היו יהודים.

צרפת הקימה תשתית לפיתוח אנרגיה גרעינית, אך היא לא החליטה מה לעשות עם תשתית זו. היה וויכוח פנים בצרפת על פיתוח נשק גרעיני. משמאל, מפלגות המקבלות את תמיכת הרוב, מתנגדות לייצור נשק אטומי. יש גם מפלגה רוויה ביהודים בשמאל הצרפתי.

צרפת באותה תקופה הייתה במלחמה עם האזרחים האלג'ירים. אלו קיבלו תמיכה מברית המועצות ומצרים. כך צרפת מצאה בני ברית עם ישראל נגד מצרים. באופן זה מגיעים לישראל בתקופת משה שרת טנקים ומטוסים צרפתיים (נשק קונבנציונאלי). במקביל עולה רעיון מצרפת שאולי יש להילחם במצרים, והם מקבלים את אישורו של פרס. לעומת זאת בן גוריון התנגד והציב שני תנאים: הראשון השתתפותם של הבריטים במלחמה. והשני בניית כור אטומי. ללא התנאים האלו בן גוריון לא היה מוכן להיכנס למלחמה (בניגוד לפרס).

למעשה, בן גוריון נכנס למלחמה על מנת להשיג את הכור האטומי. כך עברה מדינת ישראל מהכרעה קונבנציונאלית להרתעה לא קונבנציונאלית.

מטרת תוכנית הגרעין הייתה לזרוע חשש בלב הערבים ובסופו של דבר לגרום להם לוותר על חלומן להשמיד את ישראל ולמחוק אותה ממפת העולם, כפי שניסח זאת שר החוץ לשעבר אבא אבן (כהן יואל, 53).

הכור התחיל להבנות ב-57, בעזרת כספי עשירים יהודים בחו"ל ובארץ. במהלך בניית הכור בן גוריון מסר הודעה לכנסת (בפומבי), שהוחלט להקים מפעל לכור אטומי – מפעל לפיתוח הנגב (לפני כן נאמר שנבנה מפעל טקסטיל).

בניית הכור עוררה את עניינם של האמריקאים, שפעלו למניעת תפוצת נשק גרעיני בעולם. הנשיא קנדי דרש הסברים מבן גוריון על המתרחש בדימונה.

האמריקאים ניסו לקיים פיקוח אמריקאי בדימונה, ומשלחת פקחים נשלחה. הפקחים דווחו שהכול בסדר, ושלא מצאו קיום מתקן הפרדה של פלוטוניום (ההכרחי לבניית פצצת אטום). הודות למרדכי ואנונו, אנו יודעים כיום שהיה כזה מתקן אך הוא היא מתחת לכור. הממשל לא קנה את הסיפור, והתכוון לשלוח את ג'ון גי מקלואי (אנטי ישראלי, פרו פלסטיני).

ב-63 היה נראה שהאמריקאים מנסים למנוע את התפשטות הנשק האטומי בדחיפות. קנדי ואנשים רבים בבית הלבן לא היו בעד ישראל. בעקבות הלחץ הרב שהופעל על בן גוריון, ועל מנת להרויח עוד מספר חודשים הוא התפטר בתקווה שראש הממשלה שיבוא אחריו יצליח להתמודד עם הלחץ האמריקאי.

אירוני לציין, שקנדי נרצח בנובמבר 63, וניקסון שבא אחריו לא התעניין כל כך במניעת תפוצת נשק גרעיני בעולם, ואף היה ביחסים טובים מאוד עם ראש הממשלה, לוי אשכול.

עד 1965 ארה"ב לא סיפקה לישראל אף לא כדור אחד. מקורות הנשק של ישראל היו צרפת וגרמניה המזרחית. ב-1965 המצב השתנה, וארה"ב התחילה להספק נשק לישראל בתמורה לוויתור על דימונה. ביקור המומחים האמריקאים בדימונה נמשך עד-1969. לדעת כמה חוקרים, הימנעותה של ארה"ב מלדרוש מישראל התרת ביקורים נוספים, מעמיקים יותר, מלמדת כי הממשל האמריקאי השתכנע סופית שיש בידי ישראל נשק גרעיני, ואינו רואה עוד צורך לחפש מידע נוסף שיאשר זאת (מתוך האתר אנציקלופדיה).

אור ירוק להטלת פצצת אטום


אמצעי לחימה קונוונציונאליים הם עדיין הגורם המכריע בקביעת מאזן הכוחות ובהכרעת תוצאותיהם של רוב הקונפליקטים בין מדינות (שטיינברג ג'ראלד, 43).

כאשר דנים באמצעי לחימה לא קונוונציונאליים אין טעם להשתמש במושג 'מאזן כוחות'. זאת שכן, מי שנהנה מיתרון על פני היריב אינו דווקא מי שברשותו יותר פצצות או ראשי חץ, אלא מי שמסוגל לזרוע את הפחד הרב ביותר בצד האחר, ולאיים בהסבת הנזק הרב ביותר לרבות איום ב'הרס ודאי'. לפיכך, התפתח מושג 'מאזן האימה', שתפס את מקום 'מאזן הכוחות' כמרכיב שליט באסטרטגיה ובתורה הצבאית (שם, 41).

מכאן עולה השאלה, האם נשק גרעיני הוא נשק שמשתמשים בו?


במהלך מלחמת יום כיפור, ב-9 לאוקטובר, ראש הממשלה, גולדה מאיר נתנה רשות למשה דיין להפעיל נשק גרעיני. אך לפני ביצוע ההחלטה התהפכה המגמה בקרבות, והפצצות הוחזרו לאכסון בנגב (טיים, 1974).
בתחילת מלחמת לבנון ב-1982, דווח כי שר הביטחון דאז, אראל שרון, הציע שישראל תנחית מכה גרעינית על סוריה, אך ראש הממשלה מנחם בגין דחה את ההצעה על הסף (Andrew & Leslie Cockburn, 1991).
במלחמת המפרץ פקד ראש הממשלה יצחק שמיר לחמש משגרי טילים ניידים בנשק גרעיני, ולהציב אותם במקום גלוי על מנת להרתיע את בגדד בשימוש בראשי נפץ כימיים על טילי הסקאד ששוגרו לישראל.

הדוקטרינה האופנסיבית


משנת 53 החל שינוי בתפיסה הצבאית, מדוקטרינה הגנתית לדוקטרינה התקפית. הפירוש המעשי של הדוקטרינה החדשה היה שלמדינת ישראל אסור להמתין ולהשאיר את יוזמת המלחמה בידי אויביה, ועליה לשאוף להיות זו שתפתח במלחמה. מרגע שהדוקטרינה החדשה אומצה, היא הייתה למעשה כמעט בלתי הפיכה (גלוסקא עמי, 12).

אחד הרבדים למצב זה הוא סוג ההשקעה הצבאית. הכוונה כאן היא לסוג ההתחמשות הצבאית (הגנתית או התקפית). הצבא נוטה להיות צבא מתקדם מאוד בתחום ההתקפי, על חשבון התחום הגנתי. למשל, לאחרונה צה"ל רחש מטוסי 'חמקן' מארצות הברית, בעשרה מיליארד דולר. זו הקנייה היקרה ביותר שעשה צה"ל מהקמתו. החמקן, כאמור, הוא מטוס קרב התקפי. לעומת זאת, ההשקעה במיגון העורף, דלה במשאבים. גם הגנה נגד ההפגזות על ישובי הספר נוטה לפגר טכנולוגית אחרי הקסאמים וכו'.

הדוקטרינה האופנסיבית הולידה שני מושגים: מלחמת מנע (למשל, מלחמת סיני), ומתקפה מקדימה (למשל, מלחמת ששת הימים). הדוקטרינה ההתקפית שאומצה בצה"ל חרגה מתחום המלחמה הכוללת, ויושמה גם לדרכי התמודדות עם ביטחון שוטף. דוקטרינה זו יושמה כלפי האיום הגרעיני באמצעות מתקפה מונעת על הכור אוסירק בעיראק ב-1981 (גלוסקא עמי, 12-13).

אוסירק


בניית הכור


הפעילות הגרעינית בעיראק החלה ב-1958 עם חתימתו של הסכם לשיתוף פעולה עם ברית המועצות שבעקבותיו הוקם הכור הגרעיני.

הכור הופגז חלקית על ידי איראן, ושוקם שוב על ידי צרפת.

בקיץ 1981, הכור היה קרוב לשלב ההפעלה. הסנטור האמריקאי אלן קרנסטון (Alan Cranston), שהתמחה בענייני גרעין, חשף בוועדה לענייני חוץ של הסנאט האמריקאי ב-18.6.1981 (אחרי ההפצצה), ארבעה מסמכים סודיים של סבא"א (הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית), שהעידו כי "עיראק יכולה הייתה להפיק בכור מדי שנה די פלוטוניום לייצור שלוש פצצות גרעיניות" (נקדימון משה, 44).

עד יוני 1981 התבססה המדיניות הישראלית על מאמצים במישור הדיפלומטי, המטרה הייתה למנוע הספקת מוטות אורניום מועשר לעיראק. כישלון המאמצים הדיפלומטיים שהתברר יותר ויותר לקראת סיום שנת 1980, הביא להחלטה על מימוש האופציה הצבאית (עברי דוד, 2002).

הסיבות להפצצת הכור בעיראק


בעידן טכנולוגי גרעיני אין זה נמנע שמלחמה גרעינית עלולה לפרוץ שלא במתוכנן או שלא על דעת הרוב, אלא על דעת מיעוט "מטורף" (פלדמן שי).

ביטוי לחששות אלו ניתן למצוא באמרתו הדמגוגית של מנחם בגין בגיבוש ההסכמה בקבינט להפצצת הכור העיראקי, כאשר בסיומו של אחד הדיונים קם ודפק על השולחן, ואמר בנחישות: "לעולם לא עוד! לא תהיה שואה שנייה במאה הזו" (רביד ברק, 2005).

המתנגדים להפצצת הכור בקרב חברי הממשלה וזרועות הביטחון היו כמחצית מן המשתתפים בדיונים בנושא, והעלו טענות כבדות משקל: הפצצת הכור תביא לאיחוד העולם הערבי; הדבר ייחשב לאקט מלחמתי; הסכם השלום עם מצרים יקרוס; הכור הישראלי יהווה יעד לפעולת תגמול; תגבור מערך הנ"מ של עיראק בגלל מלחמת איראן עיראק יהווה סכנה לטייסנו; הדבר יהווה דווקא תמריץ לפיתוח נשק גרעיני; תגבר הדרישה להטיל פיקוח על הכור בדימונה; אירופה וגם ארצות הברית יזעמו ויטילו סנקציות על ישראל, לרבות אמברגו על נשק, ולכן יש להימנע מהפצצת הכור (ניסים משה, 19).

מנגד, הטיעונים היו כי מלחמה גרעינית איננה יכולה לפתור שום בעיה פוליטית, אסטרטגית או אחרת. אבל, מלחמה גרעינית תהייה בלתי צודקת, תגרום למשבר נאמנות האזרחים למדינה.

גם פרשת הקשר העיראקי היוותה טיעון לתקיפת הכור. ארצות הברית תמכה בעיראק במלחמתה נגד איראן. התמיכה התבטאה במימון הספקת כימיקאלים חומרה וטכנולוגיה. ידוע היום שהידע הזה היה קיים בממשלת ישראל באותם ימים, כפי שטען ג'ונתן פולארד בראיון לוושינגטון פוסט (Dana Priest, 2003).

גם הצהרות ראש המודיעין הימי האמריקאי המאשר שישנו איום ממשי של איום גרעיני נגד ישראל מכיוון עיראק ומצריים, סייעו לקבלת החלטה להפגזת הכור (צדוק יחזקאלי 1990).

לסיום, הייתה סברה שנקיטת פעולה חד צדדית מצד ישראל בכיוון הרתעה גלויה תביא לתהליך מואץ של דה-לגיטימציה פנימית (נאמן יובל). אריאל שרון, למשל, קידם את מבצע תקיפת הכור בעיראק בטיעון שיש למנוע מצב של מטריה גרעינית ערבית שתרתיע את ישראל מלהגיב על פיגועים מקומיים קטני היקף.
ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, אמר בישיבת ממשלה שבה אושר המבצע להשמדת הכור הגרעיני, כי עיראק המייצרת נשק גרעיני היא סכנה למדינת ישראל, וכי סדאם חוסיין לא יהסס להשתמש בנשק השמדה המוני נגד ישראל (גדות יפעת, 2010).

ברקע כל אלה, חודש יוני 1981, מסמן נקודת שפל מבחינת מצבו של מנחם בגין בסקרים לקראת הבחירות הקרובות (שרון אריאל).

ב-7 ביוני 1981 הופצץ הכור העיראקי על ידי ישראל, במבצע אופרה\מבצע תמוז.

השלכות הפצצת הכור העיראקי


הפצצת הכור לא הובילה לאיחוד העולם הערבי. תהליך השלום עם מצרים לא קרס. הכור הישראלי לא הפך ליעד לפעולת לגמול. מערך הנ"מ של עיראק לא הצליח לפגוע באף מטוס ישראלי, ופיקוח על הכור בדימונה לא נכפה בעקבות התקפת הכור.

בזכות מבצע זה, תכניותיו הגרעיניות של סדאם חוסיין ספגו מכה אנושה. קיימת סברה, שאם לעיראק היה נשק גרעיני, ארה"ב לא הייתה מצליחה לגייס קואליציה לתקיפת עיראק, ומדינות האזור לא היו מוכנות להעמיד את שטחיהן ומתקניהן לרשות ארה"ב. יכול להיות שהדבר היה מגביל את ארה"ב בעימותים מוגבלים באזור (עברי דוד 2002).

על המבצע נמתחה ביקורת בינלאומית חריפה. כלפי חוץ, ארצות הברית האשימה את ישראל בפגיעה בסיכויי השלום במזרח התיכון, והממשל האמריקאי הקפיא למשך ארבע חודשים את ייצוא הנשק לישראל (גדות יפעת, 2010). כאן הסתכם אמברגו הנשק על ישראל. כלפי פנים, מזכיר המדינה האמריקני, הגנרל אלכסנדר הייג בא לישראל ובשיחה עם הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן במלון המלך דוד בירושלים אמר "כל הכבוד! אמנם אנחנו ניאלץ לשלם קצת מס שפתיים, נעכב את העברת ארבעה מטוסי F-16 לישראל במשך חודשיים, אבל כל הכבוד לכם" (איתן רפאל, 28).

שר ההגנה האמריקאי, דונלד רמספלד, טען במאמרו לניו יורק טיימס שהיה משגה לתקוף את ישראל על פעולתה הצבאית, מפני שישראל בעצם עשתה שירות לביטחון העולם ולשלום העולם (בקר אבי, 2005).
מדיניותו של בגין שלא לאפשר למדינות עוינות לפתח טכנולוגיה גרעינית, מתוך החשש שיופעל נגדה מכונה עד היום דוקטרינת בגין.

עמדתו הרשמית של משה דיין ערב בחירות 1981 הייתה כי "ישראל צריכה להשקיע בביטחון בגבולות יכולתה. יעדנו אינו איזון כוחות קונוונציונלי עם כל מדינות ערב. עלינו לשים דגש על איכותו של צה"ל ולהימנע ממרוץ חמוש שעלול להרוס את כלכלתנו בלי לערוב בהכרח לביטחוננו" (מצע מפלגת תל"ם, 1981; אהרונסון שלמה, 1981).

מדיניות זו הייתה יפה עוד בממשלת רבין הראשונה כאשר ישראל ניסתה לחסום פעילות מדענים גרמניים במצריים.

במסגרת מדיניות זו, חיל האוויר ביצע תקיפה בסוריה ב-2007 (מלמן יוסי, 2008). ראש הסי אי אי מיקל היידן אישר כי תקיפת הכור הייתה תוצאה של שיתוף פעולה בין ארצות הברית למדינה זרה שלא נקב בשמה. בנוסף ציין, כי על פי החשד, סוריה ניסתה לפתח נשק גרעיני בסיוע צפון קוראה (הארץ 2008).

את מדיניות זו מסכם מנחם בגין במילים הבאות: "אם על אותו שיווי משקל של אימים קיים העולם כולו, בבחינת תלויה ארץ על בלימה, כלומר: לא על בלי-מה, אלא על בלימה של שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי" (בגין מנחם, 1963).

צורך ביטחוני או מהלך פוליטי?


כשבועיים לאחר מבצע אופרה, נערכו בחירות, ובגין, נבחן לקדנציה נוספת (בניגוד לתחזיות ערב מבצע תמוז). המבצע הנועז של חיל האוויר הישראלי שבו הושמד הכור הגרעיני העיראקי זוכה לדברי שבח ומפלגת הליכוד זוכה בבחירות. לאחר הבחירות אריאל שרון מממש את שאיפתו רבת השנים כאשר מנחם בגין ממנה אותו לתפקיד שר הביטחון.

האם קיים מצב בו אליטה פוליטית תיזום פעולה צבאית ערב בחירות כאשר תרגיש, כי פעולה שכזו עשויה לקדם את מעמדה האלקטוראלי ולהבטיח את הישארותה בשלטון? בהיסטוריה של ישראל, ניתן למצוא מספר דוגמאות בהן בוצעו פעולות צבאיות סמוך למועד הבחירות.

בגין הואשם כי ביצע את הפעולה משיקולי בחירות. בגין טען, ששיקולי הבחירות שהיו לו נבעו משני נושאים. הראשון, הוא שהכור עדיין היה קר, וברגע שיפעילו את הכור, הפצצתו תגרום לרבבות של קורבנות אדם חפים מפשע שהיו נפגעים מהנשורת הגרעינית. שיקול הבחירות השני של בגין היה חששו שבבחירות הקרובות ובאות ינצח המערך בראשותו של שמעון פרס. בגין טען שבעקבות החלפת השלטון ייסתם הגולל על הפצצת הכור העיראקי, מאחר ופרס התנגד באוזני בגין להפצצת הכור (נסים משה, 22).

שתי הנרטיבות מתקבלות על הדעת, והן דורשות מחקר מעמיק יותר בשאלה האם הפצצת הכור הייתה צורך ביטחוני או מהלך פוליטי. כך או כך, מימין ומשמאל מסכימים שמועד ההפצצה, הושפע מהבחירות העתידות לבוא.
תוכנית הגרעין האיראנית.

תוכנית הגרעין האיראנית החלה בשנות ה-60, בסיוע ארצות הברית, צרפת וגרמניה. תוכנית זו הייתה פיתוח גרעין למטרות אזרחיות.

את בניית הכור בבושהר בחוף הדרום מערבי של איראן, החלו הגרמנים בשנת 1974. הכור הופצץ כמה פעמים על ידי העיראקים בשנות ה-80 ללא הצלחה מרובה.

לאחר המהפכה האסלאמית ב-1979, פסק הסיוע המערבי לתוכנית הגרעין. בעקבות כך איראן נעזרה בהמשך בארגנטינה, רוסיה וסין על מנת להמשיך את תוכנית הגרעין, ולבנות את הכור בבושאר. תוכנית זו הייתה בפיקוח הסוכנות הלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א).

באוגוסט 2002 חשפו קבוצת אופוזיציה איראנית מידע על כורים חשאיים בנתאז (מחוז איספהן) ואראכ שאיראן לא הכריזה עליהם. המתקן בנתאנז הוא כור להעשרת אורניום ומחקר, ובארכ המתקן לייצור מים כבדים.
פקחי סבא"א דיווחו לאחר ביקור בנאתז בשנת 2008 לאחר מספר ביקורים באתר כי איראן החלה להרכיב צנטריפוגות מתוחכמות וחדישות (David Albright & Jacqueline Shire, 2008).

ראש אמ"ן בעבר, האלוף אורי שגיא טען שתוכנית הגרעין של איראן, שנלווה לה דגש אנטי ישראלי חזק, כוונה אז בראש ובראשונה נגד עיראק, ונגד מדינות ערב הפרו מערביות (הארץ,1993).

האיראנים בסיוע מומחים רוסים, השקיעו מאמצים אדירים בבניית הכור שלדבריהם נועד לצרכי שלום בלבד. ונמצא תחת פיקוח של הוועדה האטומית הבינלאומית. מומחי מודיעין מארה"ב ומישראל, חוששים כי כוונת האיראנים שונה וברצונם לייצור פצצות אטום ואולי אף לעשות בהן שימוש. פרסומים בעיתונים זרים ובעיקר ב'וושינגטון פוסט' טענו כי האמריקאים מתכננים להנחית מהלומה צבאית על הכור האיראני, בדומה לזו שישראל הנחיתה על הכור העיראקי (מתוך האתר Tip, 2002).

בימים אלו מותקנים בכור בבושאר מוטות אורניום מועשר, על מנת להפעיל את הכור שאמור לייצר חשמל, למרות ההתנגדות של ארצות הברית.

משוער כי בכול הכורים האיראנים יש גם פעילות תת קרקעית מוסתרת שלא מפוקחת על ידי סבא"א. כמו כן, משוער כי קיימים כורים תת קרקעיים נוספים, שלא נסקרו במאמר.

למעשה, תוכנית הגרעין של איראן מאיימת גם על מדינות אירופה, שהופכת להיות בטווח הפגיעה של טילי השיהאב 3, ובארצות הברית אשר חייליה נמצאים באפגניסטן ובעיראק.

השוואה בין הכורים


בדומה לישראל, גם עיראק ואיראן לא יכלו להקים את הכור ללא ידע חיצוני. עיראק נעזרה בידע צרפתי. הצרפתים טענו שהכור הוא למטרות שלום ומדע, אותה הטענה הם טענו לגבי הכור בישראל. כך גם טוענים הרוסים, לגבי הכור האיראני.

על מנת ליצור פצצת אטום יש צורך במיתקן למים כבדים, ומתקן להעשרת אורניום לאחוזים גבוהים. בעיראק בניית הכור לא הושלמה. לעומת זאת, באיראן, בדומה לישראל, יש מתקנים להעשרת אורניום, ומתקן למים כבדים. כמו כן, איראן מקבלת מרוסיה מוטות אורניום מועשר המהווים חומר גלם לבניית פצצת אטום.
פצצה אטומית יכולה לפגוע בליבה של עיר בינונית. אבל האזור המוכה הוא איזור של 10,000 יארד מרובע, עוצמתה הוא 18,000 טון TNT. פצצת מימן, היא בלתי מוגבלת תיאורטית, מדובר על אנרגיה של מיליוני טון TNT. פצצת מימן אחת יכול להשמיד את כל ניו יורק.

מרדכי ואנונו טען כי לישראל יותר מ-200 ראשי מפץ גרעיניים, פצצות מימן ופצצות נויטרון (כהן יואל, 13). מספר זה הוא פי כמה ממעצמות האחרות. הערכה היום היא כי ישראל מחזיקה ארסנל של כ200-300 טילים גרעיניים. ואנונו טען גם שלישראל פצצת מימן (ואקד עלי, 2004).

בניגוד לישראל, איראן ועיראק מעולם לא הגיעו לטכנולוגיה לייצור פצצות מימן.

כל שלושת המדינות הציגו יכולת שיגור טובה במפגנים מתוקשרים היטב.

ההרתעה הגרעינית נובעת מארבעה נושאים עיקריים: מחיר ההרתעה, או הנזק שייגרם במקרה של מלחמה, אמינות ההרתעה או האמינות האיום להשתמש בנשק גרעיני, הסיכוי לעימות בין מדינות, ומידת התבונתיות של מקבלי ההחלטות (שטיינברג ג'ראלד, 47).

אומנם קיים עימות בין איראן לישראל, אך הוא בעצימות נמוכה (תמיכה איראנית בחיזבאללה ובחמאס), אך אין מלחמה ישירה בין איראן לישראל. יכול להיות שמצב זה נובע מאמינות ההרתעה הגבוהה שיש לשתי המדינות. כלומר, איראן לא מעלה את עוצמת הסכסוך (למשל על ידי שליחת טילים לישראל) בשל אמינות ההרתעה טובה של ישראל. מין הצד השני, ישראל לא תוקפת את הכור באיראן בשל אמינות ההרתעה האיראנית. ניתן להשוות מצב זה למלחמה הקרה בין ברית המועצות לארצות הברית. גם בתקופה זו לא הייתה לחימה ישירה בין המעצמות, אך היו מלחמות עקיפות.

בנושא מחיר ההרתעה, הדעות חלוקות. ערי ישראל המרכזיות נמצאות סמוך מאוד לריכוזי אוכלוסיה ערבית גדולה. אחת ההשלכות של פצצה גרעינית היא ענן רדיואקטיבי אשר נישא עם הרוח. כך שפגיעה באזור עם ריכוז יהודי גבוה, עשוי לפגוע גם באוכלוסיה ערבית. בנוסף, טכנולוגית החץ מיירטת טילים באוויר, כך שקיים סיכוי סביר שיירוט כזה יפגע בטיל מעל מדינה ערבית, למשל, ירדן, או מעל אוכלוסיה ערבית.

מנגד ניתן לטעון כי התבונתיות של מקבלי ההחלטות באיראן נמוכה. כלומר שמנהיגיה לא יתחשבו באוכלוסיה הערבית, וכי הערבים הרגו והורגים ערבים אחרים בעבר ובהווה. הדבר יפה גם במאבקים בין מוסלמים מזרמים שונים.

ההתבטאויות של שרי ממשלה וראשי מערכת הביטחון על האיום האיראני כאיום קיומי נועדו בראש ובראשונה לצורכי חוץ. כלפי חוץ, המטרה הייתה לנסות להשפיע על דעת הקהל העולמית ומקבלי ההחלטות בראשם, על מנת שיפעלו בדרך זו או אחרת נגד ההתחמשות הגרעינית של איראן.

התבטאות שרי הממשלה על האיום האיראני כקיומי כלפי פנים, ניתן להסברה בעזרת מיליטריזם קוגניטיבי ומיליטריזם חומרני בין לאומי.

מיליטריזם קוגניטיבי


זהו המונח שתבע ברוך קימרלין. לפי תפיסה זו, הנחות היסוד שמקורן בתחום הצבאי נתפסות כטבעיות ומובנות מאליהן. למשל, כאשר משתמשים במונח ביטחון, אין צורך להרחיב בהסבר. כלומר, היכולת לקשור מטרות שונות לאיום האיראני אפשרית כאשר הדיון הוא דיון ביטחוני.

הפיכת האיום האיראני לנושא קיומי למטרות חוץ או פנים, משפיע בחזרה על דעת הקהל הישראלית. תחושת איום קיומי בקרב הציבור יכולה לגרום לירידה באחוז המתגייסים או אף עלייה באחוז היורדים מהארץ. כמו כן, היא יכולה לפגוע בפעולות שהציבור מתכנן לעשות. כאשר האזרח לא נותן אמון בצבא שיהיה אחראי לביטחונו האזרח לא יבצע פעולות מסוימות הקשורות לחירותו.

יכול להיות שחלק משרי הממשלה הבינו את הבעייתיות כלפי פנים בשיווק האיום האיראני כאיום קיומי, ושינו את גישתם בנושא. למשל, השינוי בגישתו של שר הביטחון אהוד ברק. בפברואר 2009 טען ברק כי "נשק גרעיני איראני יהיה איום קיומי על מדינת ישראל" (הראל עמוס, 2009). לאחר כשנה הוא שינה את דעתו כאשר טען בראיון בוקר בקול ישראל, באפריל 1010, ש"איראן אינה איום קיומי על ישראל" (הארץ, 2010).

מיליטריזם חומרני בין לאומי


מיליטריזם חומרני הוא מונח שתבע יגיל לוי. הכוונה היא למיליטריזם שקבוצות מפיקות ממנו תועלת. אם הן נהנות (תגמולים\תועלת) הן רוצות שמצב זה יתמשך ותתרחב.

המיליטריזם החומרני במקרה הזה מתווך על ידי ההתנהגות המיליטנטית של הצד האחר כפי שהיא נתפסת.
שלוש המדינות שבהן מתרכז הדיון מונהגות על ידי שליטים בעלי דעות לאומניות מיליטנטיות. הלגיטימיות של המנהיגים מתחזקת כאשר הציבור הנשלט הופך להיות לאומני יותר ומיליטנטי יותר. גם הכיוון ההפוך נכון, כאשר הציבור נוטה לתפיסה פוסט לאומנית, או כאשר הוא נוטה לשמאל הפוליטי הוא תופס מנהגים לאומניים מיליטנטים כפחות לגיטימיים.

תפיסה לאומנית מיליטנטית של הציבור מתחזקת כאשר מציגים את מנהיגיהם של מדינות אחרות כתוקפניים. כאשר הציבור הישראלי משתכנע שאיראן מאיימת על ישראל הוא הופך להיות מיליטנטי יותר, ודורש מהממשלה להתכונן כראוי. גם ישראל נתפסת בעולם הערבי כתוקפנית כלפי שכנותיה, ובכך מטפחת את הלגיטימציה לדרוש שצבאות ערב יהיו ערוכים כראוי למלחמה כזו. על ידי איזון חוזר (פידבק) מתפתח כאן מרוץ חימוש, אשר מעודד כל צד להיות מיליטנטי יותר.

כך ניתן לומר, שמנהיגי שלוש המדינות (אחמדינג'אד ונתניהו בהווה, וסדאם בעבר) סייעו אחד לשני כאשר הציגו גישה מיליטנטית אחד כלפי השני.

כור גרעיני למטרות שלום


לפי תורת המשחקים, הרתעה גרעינית משני הצדדים, מובילה לשיווי משקל אסטרטגי, מפני ששני הצדדים עלולים לספוג נזק שמחירו כבד מידי, בסינריו של התקפה גרעינית משני הצדדים. למשל, ארצות הברית וברית המועצות במהלך המלחמה הקרה. לכן, שיווי משקל אסטרטגי יכול להיות הבסיס לשלום בין מדינות המחזיקות בנשק גרעיני.

אם כך מהי מטרת כור גרעיני? האם יכול להיות שפיתוח הנגב הוא פיתוח פצצת אטום לצורכי שלום? נהוג להתייחס להרתעה גרעינית טובה, ככזו שלא צריך להשתמש בה.

דוד בן גוריון, סדאם חוסין ומחמוד אחמדינג'אד טענו שמטרת הכור שהם בונים הוא למטרות שלום. יכול להיות ששלושתם אמרו את האמת על המתרחש בכור שנבנה במדינתם. כלומר, בניית פצצת אטום באופן פרדוקסאלי היא בניית פצצה למטרות שלום, שלום הנגזר משווי משקל אסטרטגי.

גורל הכור האיראני


ערב קבלת ההחלטה להפצצת הכור בעיראק, ראש אמ"ן דאז העלה את השאלות: "אם בניית כור חדש נמשכת כ-3-5 שנים האם ישראל מתכוונת לתקוף כל כור שייבנה מכאן ואילך? האם מוצדק הסיכון המבצעי, ולספוג נזקים מדיניים ביחסים בינלאומיים על מנת להרוויח פסק זמן של 5 שנים?" (עברי דוד, 2002).

אם נבחן את המצב על סמך דוקטרינת בגין, נצפה שגורל הכור יהיה זהה לזה שהופגז בעיראק או זה שהופגז בסוריה.

במקביל תיאוריית ההגמוניה האליטיסטית תגרוס כי האליטה הפוליטית תבחר במהלך כזה אם הוא יעזור לה לשמר את מעמדה בשלטון.

ח"כ זאב בוים, סגן שר הביטחון בעבר טען כי ביום בו איראן תשיג יכולת גרעינית, יחל מרוץ חימוש גרעיני שייטלו בו חלק לפחות חמש מדינות ערביות (בוים זאב, 53).

איראן גרעינית מהווה פרטנר ראוי לכל מדינה ערבית שתחפוץ במטריית הגנה כנגד המהלכים של בעלות הברית לביצוע רפורמות והחלפת המשטרים הקיימים במשטרים דמוקרטיים.

כאן ראוי לציין כי סנקציות ולחץ בין לאומי המופנה כלפי מדינות המנסות לייצר נשק גרעיני הוא גדול בהרבה מזה המופנה למדינות בעלות נשק גרעיני. למשל, תוכנית הגרעין של צפון קוראה זכתה לביקורת וסנקציות לפני התחמשותה בנשק גרעיני. לאחר התחמשותה ירד הלחץ הבן לאומי מצפון קוריאה.

סביר להניח, שאיראן הפיקה לקחים מהפצצת חיל האוויר על אוסירק, ודאגה לפיזור ולביצור התשתית הגרעינית שלה באופן שלא יאפשר את השמדתה מן האוויר (גלוסקא עמי, 13). התקפה צבאית קרקעית היא לא ריאלית, מאחר והיא דורשת שליחת כוחות למרחק גדול, תוך חציית לפחות מדינה ערבית אחת. לכן, ספק רב אם קיימת אופציה צבאית קונוונציונלית ריאלית לעצור את תכנית הגרעין האיראנית.

דובר רוסאטום, הסוכנות האטומי הממשלתית של רוסיה, הודיע בימים האחרונים כי רוסיה מתחילה למלא את הכור הגרעיני בבושאר ב-87 טון של אורניום בהעשרה נמוכה מה-21 לאוגוסט 2010 (הארץ, 2010). כמות זו אמורה לאפשר את הפעלתו של הכור למשך כשלוש שנים. עם זאת, הערכה היא כי ייקחו עוד כמה חודשים טובים עד שהכור יפעל במלא עוצמתו (עניין מרכזי, 2010).

מאחר והתחילו להטעין את הכור בבושאר במוטות אורניום מועשר, לא ניתן יהיה לתקוף את הכור מהאוויר.
לכן האופציה הצבאית שנותרה לישראל היא דפנסיבית. על ידי שיכלול מערכת החץ בשילוב עם מערכת הפטריוט האמורה ליירט אחוז גבוהה מין הטילים ארוכי טווח במקרה של מתקפת טילים.

מלחמת מנע ורוח הקפיטליזם


קפיטליזם נשען על הצורך להתרחב לשווקים חדשים. שווקים חדשים מהווים מקורות ייצור זולים יותר, ושווקי ייצוא חדשים. פרספקטיבה מרכסיסטית טוענת שהשוק החופשי הוא חופשי לכאורה, אך למעשה, לבעלי ההון עדיפות על חסרי ההון, מכיוון שהם יכולים להציע מחיר קנייה גבוה יותר, למכור בזול יותר ולייצר במחיר זול יותר. הם גם יכולים למכור במחירי הפסד, על מנת להוציא מתחרים מהשוק.

מדינות דמוקרטיות מאפשרות שוק חופשי לפחות במידה מסוימת. במדינות לא דמוקרטיות המצב שונה. במדינות לא דמוקרטיות הכלכלה נשלטת ברובה על ידי המדינה. כניסתם של שחקנים חדשים בשוק המקומי תלוי ברצונה ואישורה של המדינה במדינות מרכנטליסטיות.

אחת הדרכים להביא לשינוי פוליטי הוא על ידי הפיכה או מלחמה, ולאחר מכן שליטה פוסט קולוניאליסטית במדינה הכבושה. מדינות רבות באפריקה ובאסיה נכבשו על יד מדינות המערב במאות הקודמות, אך כיום מדינות אלו לא שולטות שם באופן ישיר, אלא על ידי התאגידים הנמצאים במדינתם. זהו היבט של מיליטריזם חומרני.
ארצות הברית, המקדמת את השוק החופשי והדמוקרטי, נמצאת כרגע בשתי מלחמות ניאו ליבראליות אשר יסיעו לה לקדם שוק חופשי. ארגונים כלכליים מתוגמלים ומפיקים תועלת ממצב זה, ומפעילות לובי על מקבלי ההחלטות בארצות הברית (למשל, בלק ווטר, תעשיות צבאיות וכו').

מלחמה כזו איננה אפשרית כאשר המדינה הנתקפת מחזיקה בנשק גרעיני. במצב כזה, לארצות הברית יהיה קשה לגייס בעלות ברית להתקפה, והמדינות המותקפות יוכלו להחזיק מדינות אחרות כבני ערובה.

במאי 1991 הכריז הנשיא בוש על יוזמה לפיקוח על נשק במזרח התיכון. הכוונה היא לנשק גרעיני, טילים היכולים לשאת אותם, וכלי נשק להשמדה המונית (למשל, ראשי נפץ כימיים וביולוגיים).

המשטר האיראני שם דגש בתקופה האחרונה על לחימה א-סימטרית. הוא הגביר את הלחץ הישיר על ישראל, והגביר את לחימת המורדים בתימן - עד כדי סיכון המשטר שם. במקביל החלו האיראנים לצייד את מורדי הטאליבן באפגניסטן ובפקיסטן בנשק יחסית מתקדם,כמו טילי נ"מ, דבר שכבר מביא לפגיעות לא קלות בצבא ארה"ב. רק לאחרונה הופל באפגניסטן מסוק ענק מדגם צ'יינוק על ידי טיל נ"מ אשר הושמש על ידי האיראנים. גם פעילות ההתנגדות בעיראק הוגברה ולא נותנת לאמריקאים זמן וחשק להתארגן ל"דבר הבא". ארגוני הביון המערביים מבחינים מזה זמן בפעילות מוגברת של קצינים במשמרות המהפכה היוצאים למוקדי הסכסוכים בעולם ומנסים כמיטב יכולתם לסכסך ולהבעיר את האזורים כדי להעסיק כמה שיותר את המערב במלאכת כיבוי השריפות. מזה יותר משנה מבחינים במערב בעליית פעולות האיראנים בהעלאת רמת האי שקט במדינות המפרץ. האיראנים אף התבטאו בקול שבמקרה והם יותקפו, ארצות המפרץ לא תשארנה שלוות (רביבו יעקב, 2010).
ממצאים אלו מחזקים את הטענה כי האיום האיראני מהווה איום אזורי ולא רק ישראלי. הוא מהווה מטרד רב לארצות הברית המנסה לשנות משטרים על ידי פעילות צבאית. האיום האיראני הוא בראש ובראשונה איום על מדינות המפרץ. איראן גם מהווה איום ישיר על מדינות אירופה, מפני שהיא מחזיקה בטילים שיכולים לעבור את המרחק הזה.

מסקנות ודיון


שילוב הממצאים שנסקרו במאמר, מצביע על כך שאיראן מתקדמת לקראת בניית פצצה אטומית. גם אם היא לא, במידה והיא תאמץ את מדיניות העמימות הישראלית, לא יהיה ניתן להעריך אם באמת יש לה פצצה גרעינית או לא. תמיכה למסקנה זו עולה עם השאלה, מדוע איראן, העשירה בנפט וגז צריכה לחפש אנרגיה חלופית, כאשר האנרגיה האטומית הרבה יותר יקרה?

גרעין וגלובליזציה


כאשר ברית המועצות החלה ליפול 1980, מדינות שהיו תחת חסותה של המעצמה הסובייטית התחלו לסמוך צבאית על עצמם. חלק ממדינות אלו החלו לחפש אופציה גרעינית.

כיום יש כעשר מדינות המחזיקות נשק גרעיני באופן מוצהר (ארה"ב, רוסיה, בריטניה, צרפת, סין, הודו, פקיסטן, צפון קוראה ולוב). בעבר, גם דרום אפריקה החזיקה בנשק גרעני - שלטענתה רכשה מישראל בשנות ה-70.
קזחסטן ואוקראינה מחזיקות במספר פצצת גרעיניות שנשארו במדינתם לאחר התפרקות ברית המועצות.
מאחר, וידוע לנו שכבר היה סחר בנשק גרעיני, נשאלת השאלה מה יקרה כאשר מעצמה גרעינית תמכור נשק גרעיני למדינה ערבית במזרח התיכון? אולי ספקולציה זו כבר התרחשה, אך איננו מודעים לה?
למעשה, אי אפשר להשמיד אופן טוטאלי את הנשק הגרעיני בעולם, כיוון שהידע הגרעיני קיים. אפשר אמנם להרוס כור או כורים גרעיניים, או משגרי טילים, אך אי אפשר להשמיד את הידע הגרעיני, אלא אם ישמיד האדם את עצמו (צבאג שמואל, 39).

סיכום הממצאים, שנסקרו מנבא שתפוצת הנשק הגרעיני בעולם תעלה בעתיד, לכן, יכול להיות שהניסיון למנוע ממדינות לפתח נשק גרעיני הוא קרב אבוד מראש.

הממצאים מובילים למסקנה שדוקטרינת בגין איננה תקפה עוד, וכי יש לאמץ הנחת העבודה החדשה, לפיה לאיראן יש נשק גרעיני.

בעיני רבים, נשק גרעיני למדינות רבות הוא חזון אחרית הימים. מצד שני, קיים סיכוי שהרתעה גרעינית תהווה את הבסיס לשיווי משקל אסטרטגי, שיוביל לאי לחימה בין מדינות.

רשימת מקורות


אהרונסון שלמה, "האופציה הגרעינית וסיסמאות בחירות" מעריב, 30.31981
אהרונסון שלמה, נשק גרעיני במזרח התיכון. כרך ב'. הוצאת אקדמון, 1995.
איתן רפאל. "הפצצת הכור מנקדות מבטו של הרמטכ"ל". בתוך: הפצצת הכור הגרעיני בעיראק. קובץ מאמרים והרצאות. מרכז מורשת מנחם בגין. 2003. עמוד 28.
אנציקלופדיה. "הקריה למחקר גרעיני". בתוך ישראל וציונות. אתר אינטרנט.
בגין מנחם. "על ביטול הממשל הצבאי". נאום בכנסת ב20.2.62. בתוך אתר דעת.
בגין מנחם. "על הסכנה שבנשק לא קונבנציונלי בידי מדינות ערב. מתוך דיון בכנסת ישראל בעת הצגת הרכב הממשלה החדשה ותכניתה – 24 ביוני, 1963. בתוך:הפצצת הכור הגרעיני בעיראק. קובץ מאמרים והרצאות. מרכז מורשת מנחם בגין. 2003. עמוד 11.
בוים זאב. "האיום האיראני – האם באמת סכנה קיומית למדינת ישראל? בתוך:ההרתעה הישראלית והאיום האיראני. המחלקה למדעי המדינה – המכללה האקדמית אשקלון. עמוד 53.
בקר אבי, עמוד 8. 2005. בתוך: ההרתעה הישראלית והאיום האיראני. המכללה האקדמית אשקלון, המחלקה למדעי המדינה. עורך: צבאג שמואל. 2006.
בן-גוריון דוד. "יומן המלחמה". מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט (גרשון ריבלין ואלחנן אורן, עורכים), כרך ב' ע"ע 620-6119.
בן גוריון דוד. "יומן מלחמה". מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט, כרך ג', משרד הביטחון-ההוצאה לאור. תל אביב, 1982. עמוד 803.
ברק דוד, "יתכן שההיסטוריה הייתה נראית אחרת", בתוך nrg מעריב. 2005.
גדות יפעת, "הפגזת הכור העיראקי 1981", NEWS 1, 2010.
גלוסקא עמי. "הדוקטורינה ההתקפית כבסיס לכושר ההרתעה של מדינת ישראל". עמודים 12-13. בתוך: ההרתעה הישראלית והאיום האיראני. המכללה האקדמית אשקלון – המחלקה למדעי המדינה. עורך: צאבג שמואל. 2006.
ג'ראלד שטיינברג, מושגי יסוד ביחסים בין לאומיים. אסטרטגיה של נשק לא קונוונציונאלי. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה 1997. עמ' 41.
הארץ. "היכולת הגרעינית עשויה להיות חלק בלתי נפרד מאזורנו, אם התהליך לא יסוכל". 8.6.93.
הארץ. "ראש הסי-איי-אי: השמדנו את הכור הגרעיני בסוריה בסיוע מדינה נוספת". 18.9.08.
הארץ. "רוסיה: ב-21 באוגוסט נטען את הכור האיראני בבושהר בדלק גרעיני" 13.8.10.
הארץ. "שר הביטחון, אהוד ברק" איראן אינה איום קיומי על ישראל. 19.4.2010
הראל עמוס. "ברק: נשק גרעיני איראני יהיה איום קיומי על מדינת ישראל". בתוך: הארץ. 17.2.2009.
ואקד עלי. "ואנונו: לישראל בין 100 ל-200 פצצות גרעין". פורסם ב-Ynet ב28.7.2004.
טבנקין יצחק. "כורח המלחמה וחובת המעשה". בתוך: התנועה למען ארץ ישראל השלמה. 17.12.1968.
טיים, 12.4.1976.
כהן יואל. "המתריע מדימונה. ואנונו, ישראל והפצצה". הוצאת בבל 2005. עמ, 13
מלמן יוסי, "פרשנות: ישראל לא תאפשר למדינות האזור לפתח גרעין". הארץ. 2008.
מצע מפלגת תל"ם, תל אביב 1981.
נאמן יובל. "היטלר היהודים והפצצה". בתוך: אלפיים. 1993.
נאמן יובל, "ישראל והרתעה גרעינית", 19-22.
ניסים משה. "מנהיגות ונועזות בהשמדת הכור העיראקי". בתוך:הפצצת הכור הגרעיני בעיראק. קובץ מאמרים והרצאות. מרכז מורשת מנחם בגין. 2003. עמודים 19,22.
נקדימון משה. "הארות והערות על 'מבצע אופרה'". בתוך:הפצצת הכור הגרעיני בעיראק. קובץ מאמרים והרצאות. מרכז מורשת מנחם בגין. 2003. עמוד 44.
עברי דוד, "תקיפת הכור הגרעיני העירקי 'אוסירק' פרספקטיבה של 21 שנים", 2002.
עניין מרכזי. בתוך: חדר החדשות. "ארה"ב: הפעלת הכור האיראני בשבוע הבא מגבירה את הדאגה סביב התוכנית הגרעינית"
פלדמן שי, "הרתעה גרעינית לישראל" 53-62. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
צבאג שמואל. "האיום האיראני: האתגר והמענה בעידן הגרעיני" עמוד 39. בתוך:ההרתעה הישראלית והאיום האיראני. המחלקה למדעי המדינה במכללה האקדמית אשקלון. 2006.
צדוק יחזקאלי, "גם מצרים מפתחת נשק גרעיני" ידיעות אחרונות 1990, עמ'1.
רביבו יעקב. "למה ישראל לא תתקוף את הכור בבושאר. פרטים". נבואות באקטואליה. 18.8.2010.
שרון אריאל: תקיפת הכור הגרעיני העיראקי. בתוך סיפור חייו של אריאל שרון (אתר אינטרנט).
Tip. עיתון אינטרנט בינלאומי (Tip.co.il).

Andrew &Leslie Cockburn, Dangerous Liason, New York, HarperCollins 1991.
David Albright & Jacqueline Shires. "Iran Installing More Advanced Centrifuges at Natanz Pilot Enrichment Plant: Factsjeet on the P-2/IR-2Centrifuge. 2008.
Dana Priest. "Rumsfeld Visited Baghdad in 1984 to Reassure Iraqis, Documents Show". Washington Post. 19.12.2003.