העולם בדרך למאפ"ן (מצב אקלים פוסט נורמאלי)

העבודה זו נכתבה במסגרת קורס 'מבוא היסטורי לפוליטקה של זמננו', ומטרתה לבחון הביטים פוליטיים של איכות הסביבה בזירה הגלובאלית והלוקאלית, ומנסה לבחון את ההשפעות ההדדיות בין הזירות, תוך התייחסות לתרחיש הכללי של מצב אקלימי פוסט נורמאלי (מאפ"ן) (רבינוביץ, 126). העבודה נוגעת גם בהשפעות זיהום הסביבה על מדינת ישראל.

השנים לאחר המלחמה הקרה, השאירו קונפליקטים רבים בחברה המערבית. אחד מהם הוא איכות הסביבה. למרות הקונוטציה החיובית שאיכות הסביבה מעלה, הזיהום הסביבתי מפורש כקשור בסוף ההיסטוריה (Huntigton Samuel P., 28), בשל ההשפעות הסביבתיות שעתידות להתרחש בעשורים הקרובים.

סוגיות סביבתיות אינן תוחמות עצמן באופן מסודר לפי גבולות מדיניים. נהר יזרום אל הים, מזוהם ככל שיהיה, בלא קשר למספר המדינות אותן הוא יחצה בדרכו. האוויר שאנו נושמים אינו עוצר בגבול. לא נוכל למנוע מן הגשם לרדת במקום בו הוא יורד. סוגיות סביבתיות החוצות גבולות הן מביכות, כיוון שאמצעי השליטה שלנו במקרים אלה מורכבים וקשים ליישום (גרסטנפלד, 96).

לא קיימת הגדרה מוסכמת על הכול לגבי מהותו של זיהום סביבתי. יש המגדירים אותו כתוספת זיהום מעשה אדם, אשר הוכח בצורה חד משמעית, שהיא גורמת נזק לסביבה, או מטרד לאדם. יש המחמירים ומגדירים כזיהום סביבתי ככל תוספת לסביבה למעשה אדם או טבעית (כמו התפרקות של גזים מוצקים מהרי געש, שריפת יערות כתוצאה מברקים וכו'), אשר לא הוכח עדיין כי איננה גורמת נזק לסביבה. מה הפירוש שהסביבה היא איכותית? עבור מי חשוב שהסביבה תהייה איכותית? עבור האדם? או אולי עבור הסביבה עצמה? ניתוח זה מתייחס לאיכותה של הסביבה עבור האדם.

העולם בדרך למצב אקלים פוסט נורמאלי (מאפ"ן).

מאז המהפכה התעשייתית ועליית הקפיטליזם המודרני, מונעת הכלכלה העולמית על ידי דלק מחצבי. מערכת הדלקים התבססה על שלושה יסודות מפתח: דלקי מאובנים שהיו מלוכלכים, זולים, ומצויים בשפע. שימוש בזבזני בדלקים הללו במשך שנים רבות, כאילו הם לא יאזלו לעולם,  וניצול בלתי מרוסן של משאבי הטבע האחרים שלנו (אוויר, מים, קרקע, נהרות, יערות ושטחי מדגה באוקיינוסים, כאילו גם הם אינסופיים.

שריפת דלקים וחומרים אחרים גורם לגזים הנפלטים מארובות מפעלים ותחנות כוח, המכילים חומצה גופרתית וחנקתית. גזים חמוצים אלו נקשרים לענני גשם, וכך מוצאים את דרכם לקרקע כגשם חומצי (Acid rain), או כאבק חומצי. האוויר המזוהם מכיל ברזל, מנגנן, אמוניה, ותחמוצות מימן ואוזון. חומרים אלה מזרזים את התגובות שיוצרות את חומצת החנקן הגופרי ובכך מגבירות את כמות הגשם החומצי.

מקורם של רוב הגזים הנפלטים לאטמוספרה הם תחנות כוח ותעשייה. בגרמניה, לדוגמה, 56% מהגופרית הדו חמצנית מגיעה מתחנות כוח, 28% מתעשייה, 13% ממגורים וצרכנים קטנים ו-3% מפליטת מכוניות. בהולנד הערכות הן כי תחנות הכוח התעשייה מהוות כ75% מפליטת הגופרית הדו חמצנית ופליטת הרכבים כ5%. הסיבה שכמויות גדולות כל כך של תחמוצת גופרית נפלטת מתחנות הכוח היא שתחנות כוח רבות משתמשות בדלקים שאינם דלי גופרית, או מפחם המכיל מינראלים נוספים. תעשיות שונות פולטות שלל רעלים נוספים (עופרת, קדמיום, נחושת, כספית, פלואור, סלניום וטיטניום. הגרגרים המעופפים (אוירוסלים) יורדים אל הקרקע בעזרת הגשם שהופך להיות רעיל.

הגשם החומצי (חומצה גופרתית) מוצא את דרכו לאגמים ופוגע במינים רבים של דגים, וגורם להכחדתם, בעיקר בשל הפגיעה בוויסות האוטונומי של הדגים, וביכולת ההישרדות של צאצאיהם. כך למשל, בדרום נורבגיה דגי הסלמון החלו להיעלם לפני כ-70 שנה, ובאזורים מסוימים נכחדה הדגה בארבעים השנה האחרונות. מאחר ודגים מרכיבים ראשונים בשרשרת המזון התחמוצת הגופרתית פוגעת בזנים שונים של בעלי חיים, כולל בני אדם. העלות הכלכלית של ניקוי הימים והאגמים היא עצומה. על מנת לנקות את הים התיכון לדוגמא, ידרשו עשרות מיליוני דולרים.

הגשם החומצתי הופך אבן וגיר וחומצות מסיסות במים, וגורם לשיתוך קורוזיה לברזל. ב-1986 פרסם האו"ם דין וחשבון על זיהום אוויר בין לאומי. הדוח פירט רשימה ארוכה של מבנים מפורסמים אשר ניזקו מגשם חומצי ובניהם למשל, הפרתנון באקרופוליס באתונה, מחט קליאופטרה בלונדון, הקולוסאום ושער הניצחון באיטליה. הנזק שנוצר למבנים גובה גם מחיר בחיי אדם, למשל, גשר אוהיו שהתרסק ב-1967 וגרם למותם של 46 אנשים.

במערב אירופה מתרחשת תמותת יערות מסתורית. בתחילה היה הדבר קשור רק לעצי מחט. מאוחר יותר התפשט לסוגי עצים אחרים. ההנחה היא שהסיבה נעוצה בחומציות של הקרקע. באגמים ונהרות רבים באירופה וצפון אמריקה, בהם עלתה חומציות המים, נעלמו הדגים. הסיבה לחומציות מוגברת היא הגשם החומצי. הגשם החומצי פוגע בצמחייה ובחקלאות. והזיהום הימים גורם למוות המוני של הדגה.

הפאנל הבין לאומי לשינויים אקלימיים (IPCC) הוא גוף שנוסד בשנת 1988 על ידי תוכנית הסביבה של האו"ם (UNEP) והארגון המטאורולוגי העולמי. הערכותיו על התחממות כדור הארץ מקובלת כזרם המרכזי במדע. הדוח הראשון של IPCC מנבא קצב ממוצע של עליה בטמפרטורה החציונית של כדור הארץ בקצב ממוצע של עליה של 0.3 מעלות לעשור (בטווח של בין 0.2 ל-0.5 מעלות). גם ההנחה האופטימית של 0.2 מעלות אמור להעלות את הערכים הנוכחים עד שנת בשנת 2025 במעלה אחת. שזה 2 מעלות מעל התקופה הקדם תעשייתית. הגזים העיקריים הגורמים לאפקט החממה  הם דו תחמוצת הפחמן ותת תחמוצת החנקן. ריכוזם עולה בעיקר בשל שריפת דלקים מחצביים אך גם כתוצאה של בירוא היערות. משמעותה של עלייה של שלוש מעלות עלולה להיות קשה למיליוני בני אדם ברחבי העולם. על פי הערכות, 170 מליון בני אדם יסבלו מהצפות ו-550 מליון בני אדם יסבלו מרעב.

לסיכום העולם מתקדם אל להתמוטטות אקלימית אשר תסכן את האנושות בצורה בלתי רגילה. על מנת להימנע ממצב אקלימי פוסט נורמאלי מחויבת פעולה מתואמת של מדינות העולם, אך במקום זאת איכות הסביבה העולמית הפכה להיות קרקע פורה להתנגחויות פוליטיות.

פוליטיקה ואיכות סביבה גלובאלית

קיים קונפליקט בין המדינות העשירות לעניות הנעות חזרה לעתיד של כוח פוליטי מסורתי, השגשוג של קונפליקטים אתניים מובילים לאנרכיה. מאמצים של המדינות להגדרת אינטרסים לאומיים, דוחה הסכמות בנושאים עולמיים (Huntigton Samuel P., 2004). חשוב להבין את השתלשלות האירועים בעבר, על מנת להבין את האינטרסים שם המדינות היום.

זיהום הסביבה החל עם המהפכה התעשייתית, אך שורשי בעיית איכות הסביבה הגלובאלית מתחילים מעט לפני - בעידן הקולוניאליסטי. קולוניאליזם הוא שלטון של מיעוט זר על רוב מקומי. בעידן ההוא כל העולם הלא מערבי (למעט סין יפן ואתיופיה) נכבש על ידי העולם המערבי.

הקולוניאליזם איפשר לנצל את הנכבשים על ידי הכובשים. הבריטים למשל, ניצלו את הנתינים שלהם בתקופות שונות כעבדים, סחרו בנשק, אלכוהול ואופיום והשתלתו על שטחים. הניצול הקולוניאליסטי היה נחלתם של כל האימפריות, הוא מונע מדחף כלכלי ברור. באפריקה, אסיה ודרום אמריקה מחפשים חומרי גלם. ככל שהמהפכה התעשייתית מתקדמת באירופה, יש דרישה ליותר חומרי גלם, ולטווח ארוך יותר צורך בשווקים.

התיעוש בעידן המודרני התחיל במערב אירופה וקיבל תנופה גדולה בצפון אמריקה. המדינות האלו הן שנהנו מעיקר השגשוג שנבע ממנו. זהו אי הצדק הבסיסי שמקופל בהיסטוריה הפשוטה הזו. פירות המודרניזציה צמחו ונקטפו ברובם המכריע במדינות המתועשות. מחיר שינוי הרכב האטמוספרה ומשבר האקלים חוצה גבולות ויבשות, והשפעותיו ההרסניות יגיעו לכל פינה. המדינות העניות, שהמערכות הטבעיות שלהן פגיעות יותר, ויכולתן להתמודד עם מצבי מצוקה קטנה הרבה יותר, עומדת לשלם מחיר נורא (רבינוביץ, 106).

בצפון צרפת ומערב בלגיה הוקמו ערים שעסקו בעיקר בסחר חליפין. הערים שקמו בצפון מערב אירופה עסקו במסחר, ולכן כלכלתם הייתה משופרת יותר. משאבי הייצור השתכללו ונשאו על ידי קבוצות שונות שהתארגנו כגילדות. הבעיה של הגילדות הייתה שהם היו סגורות ועשו הכול על מנת לשמור על מונופול. במצב זה משאבי הייצור לא התפתחו והיה צורך לשבור אותם (לחסל את הגילדות) על מנת לשפר את אמצעי הייצור.

התיעוש והאימפריאליזם הבריטי צמחו במקביל לאידיאולוגיה קפיטליסטית שלמה שיצאה מתורת התועלתנות ופשר האומות של אדם סמית. תורת התועלתנות מנוטרלת האלמנט המוסרי. היא מעוניינת ברווחות האושר הכלל. היא על בסיס מבחן התוצאה, ללא שיקול מוסרי כערך בפני עצמו. כך שהתועלתנות נטרלה את הצד האתי לטובת מבחן התוצאה. על פי אדם סמית, הדרך היחידה להעלות את רמת החיים ולהגדיל את הצמיחה של כל האומות המשתתפות בתהליך הכלכלי הוא לפתוח את השוקים לתחרות. כאשר הקובע הוא הפרט, היוזם תנאי תחרות המהווים תנאי לעושר האומות, מהרגע שלפרט תהיה אפשרות להתחרות באחרים מחוץ למדינה.

מאחר וקולוניאליזם הוא מערכת שליטה כלכלית. הביטוי בא למשל בגידול למטרות שאינם למאכל. מבנה זה גורם לתלות של אפריקה וחלקים מאסיה במדינות אחרות. זוהי תלות שקשה להשתחרר ממנה. התלות היא הדדית. גם אנגליה של המאה ה-19 למשל, תלויה לחלוטין ביבוא מזון. סיפוק צרכי העניים דורש יבוא מארצות המסוגלות לספק צורכי מזון. השמאל תמך בסחר החופשי, מפני שאם לא היו מייבאים מחיר הלחם היה עולה פי כמה. האריסטוקרטיה שלטו באדמות, והגינו על האיכרים. הליבראלים רצו להוריד מחירים. הסחר החופשי מאפשר לחברי הקהילה לייבא לארצם מוצרים שהם לא יכלו לייבא אם המס היה גבוהה על יבוא.

קולוניאליזם מערבי בא תמיד עם תוצרי לוואי. הוא תמיד מלווה בחינוך מערבי, ובשפת האם (צרפתית, אנגלית פורטוגזית וכו'). הבריטים למשל, ניסו לעשות קלטוריזציה של האליטה ההודית. הם התערבו בשריפת אלמנות, והפכו את הפעולה לפשע שדינה מוות. הם גם התערבו בהקרבת ילדים. החינוך המערבי מעביר מסרים ומערכות ערכים שונות. מערכת החינוך המערבית מעבירה ערכים של חינוך וידע ובסיס אינדיווידואלי. תהליך של הומניזציה של הקולוניאליזם והאימפריאליזם, התבטא גם במלחמת חורמה בעבדות בשנות ה-50 של המאה ה-19.

תוצר לוואי נוסף הוא שינויים כלכליים ומבניים. אחת ההשפעות היא ריכוז שבטים למבנה ריכוזי אחד. לדוגמא, שיקולי ביטחון (שהביאו למשל את מסילת הרכבת להודו), הביאה למצב שבו תת היבשת ההודית (שהייתה מפוצלת) נשלטה על ידי גורם אחד. הבריטים בנו את שלטונם על ידי גיוס צבא מתוך ההודים שהיו חיילים, והבריטים היו קצינים. יותר ממיליון ההודים השתתפו במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השנייה יותר מ-2.5 מיליון. צורכי הביטחון יצרו בדיעבד מצב ראשוני יחיד במינו של ביטחון פיזי, של יבשת הנשלטת מניו דלי. בשלב זה הטכנולוגיה הייתה אמורה לשרת את תושבי הודו. על ידי שלטון של נציגים שיורד באיטיות, ולימוד השפה הבריטית. לפני כן לשבטים לא הייתה דרך לתקשר מפני שהם דיברו בשפות שונות. הרעיון הזה של הבריטים צומצם לאליטה ההודית. כאשר מדובר בהמוני העם הבריטים נמנעו מלהתערב בגלל שיטת הקסטות, מפני שמצב זה היה מוביל למרד של הקסטות התחתונות.

במהלך המאה 19 החל מרד נגד הצבא הבריטי הודי על ידי החיילים ההודים. שלטון זר על רוב מקומי בניגוד לרצונו לא יכול להחזיק מעמד לאורך זמן. כל שלטון זר טומן בחובו את הזרעים לחיסולו. אין תהליך היסטורי מוצלח יותר מאשר תהליך הדה קולוניזציה. אנשים פשוט לא אוהבים ששולטים בהם, והעמים הכבושים החלו לדרוש עצמאות שהובילה לדה קולוניזציה במאה העשרים. מדינות רבות קיבלו הכרה לאחר מלחמת העולם השנייה, ובניהם ישראל. מדינות אפריקה קיבלו עצמאות מאוחר יותר, בערך ב-1960.

המדינה היא מסגרת מוגדרת הקיימת בשטח מסוים שבו נעשה שימוש בכוח\עוצמה על מנת לשלוט בבני אדם. לעיתים קרובות על מנת לתת ביטוי לאינטרסים של מקצתם או רובם וערכיהם. עצמאות פוליטית היא לא עצמאות כלכלית. הניאו קולוניאליזם בא עם ניאו אימפריאליזם כלכלי. כלומר שליטה על ידי תאגידים בפס הייצור העולמי. התלות ההדדית בזירה בין לאומית מגבילה את העצמאות. חלק מעצמאות הוא זהות. עצמאות היא היכולת לבצע החלטות, כלומר משילות. כך שאין מדינה כיום שהיא לגמרי עצמאית.

תאגידים מהווים גורם מרכזי להרס סביבתי. הם אחראים לרוב הפסולת הרעילה בעולם, מחצית מפליטות הגזים, לכריתת יערות, דיג מופרז וכו'. זאת מפני שלחברות בין לאומיות אין קשר או יחס אל הנוף והתרבות בהן הן פועלות. בתהליך הייצור הן גורמות למפגעים סביבתיים ואח"כ עוזבות ועוברות למדינה אחרת ומשאירות אחריהן נזק אדיר (1997Karliner, ). לכן, צריך מידה רבה של צביעות פוליטית, שלא לומר פשיטת רגל מוסרית, כדי לנתק את המאזן מההיסטוריה ולהתחיל להתייחס אליו רק במבט קדימה. זרעי משבר האקלים נזרעו עם תחילת המהפכה התעשייתית שבישרה את תחילתה של דחיסה חסרת תקדים של גזי חממה לאטמוספרה.

תאגידים שפעילותם נטועה עמוק בכלכלת הפחמן צומחים בלי הפרעה, וכך גם רווחיהם. תאגידים רב לאומיים שחולשים על הפקה, זיקוק ושיווק של נפט, פחם וגז, תעשייני הרכב והמטוסים, יצרני החשמל מדלק מחצבי ובוני תשתיות הכבישים שבעליהם קונצרנים ומוסדות פיננסיים אמריקנים עומדים לעתים קרובות מאחורי מיזמי תשתית לאומיים במדינות מתפתחות ופחות מפותחות בכל רחבי הגלובוס, כולל פרויקטים של הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית. החלטות כובלות על שינויים דרמתיים בתהליכי ייצור שיביאו להפחתת פליטת פחמן, כמן מעבר מהפקת אנרגיה מדלק מחצבי למקורות חלופיים (אנרגיות שמש, רוח, וכו'), הייתה מחייבת אותם להשקעות עתק ולצמצום משמעותי ברווחיהם. אין פלא שנבחרי ציבור אמריקניים, שרבים מהם מייצגים אזורים שבהם מתנהלת פעילות כלכלית עתירת אנרגיה ופליטה, ורבים מהם מקיימים קשרי הון שלטון עם תאגידי ענק, מפעילים לחץ רצוף ואפקטיבי על הבית הלבן לעכב צעדים ממשיים שמטרתם היא מאבק בשינוי האקלים.

אורח החיים המודרני צורך כמויות אדירות של כימיקלים, פחמימנים ומתכות (פרידמן 1999).  במידה שלא ינקטו פעולות כדי לצרוך פחות חומר, עומדת האנושות לחסל על ידי שריפה, חימום, ריצוף אשפה, מתן זיכיונות, ועישון - את השטחים, היערות, הנהרות, כרי הדשא ושאר משאבי הטבע.

אזורים שונים תורמים במידה שונה לאפקט החממה. מדינות שבהם התיעוש משגשג, הנזק בסביבתי הוא עצום (למשל, ארצות הברית, קנדה, בריטניה, סין הודו וכו'). ארצות ברית לבדה אחראית ליותר מעשרים אחוזים ממנו, ואירופה וברית המעוצות לשעבר לעוד כמעט חמישה עשר אחוזים כל אחת. בחישוב לנפש, ההבדלים משמעותיים. פליטת דו תחמוצת הפחמן לנפש בעולם המפותח עולה פי חמישה על זו שבעולם המתפתח. הפליטות באמריקה הצפונית גבוהות במקצת מאלה במזרח אירופה, וגבוהות פי שניים מאשר מערב אירופה וביפן.

אחת הדרכים לתאר את מקור האי שוויון היא באמצעות "טביעת הרגל האקולוגית" מושג שטבעו החוקרים ריס וואקרנאגל  (Rees, 1992). זהו נתון כמותי המציין את שטח היבשה שדרוש לאדם שחי ברמת חיים מסוימת כדי להשיג את המשאבים הדרושים לו ולהרחיק את הפסולת שהוא מייצר. כך שגם אם אדם חי בדירה קטנה בלב העיר, רוכש את מזונו בהזמנה מהאינטרנט ולא יוצא כמעט מגבולות בניין המגורים שלו ובניין המשרדים שבו הוא עובד, הוא עדיין "צורך" שטחי יבשה וים במקומות אחרים. השטחים הללו מגדלים את המזון שהוא אוכל, מייצאים את האנרגיה הדרושה לו, מעבדים את החומרים למוצרי הצריכה שלו, קולטים את הזבל הביתי שלו וכך הלאה. כמות השטח הזו ניתנת לחישוב בדונמים. התוצאה מאפשרת השוואה בין המחירים הסביבתיים שסגנונות חיים שונים גובים ממשאבי כדור הארץ. טביעת הרגל האקולוגית של תושבי המדינות המפותחות הוא גדול בהרבה מטביעת הרגל האקולוגית שלתושבי המדינות המתפתחות.

חישוב כזה אכן מניב נתונים השוואתיים המסבירים גם את החלוקה הבלתי שוויונית של פליטת פחמן לאורך ההיסטוריה. אורח החיים של האמריקני הממוצע למשל, מייצר טביעת רגל אקולוגית שמוערכת ב-96 דונם (אטינגר, 2002). של סיני ממוצע רק כ-14 דונם, הודי 10 דונם. הישראלי אגב, מייצר כ-34 דונם (אטינגר, 2002). יש קשר ישיר בין גודל טביעת הרגל האקולוגית של אדם לבין כמות הדלק המחצבי שהם צורכים לכן קיים גם ממלא מתאם גבוה בין טביעת הרגל האקולוגית לבין כמות ה-CO2 אשר נפלטת.יחסילייאליזם ל יות זו ליתמעט לפני,זי אחד.bal warminh. in awarming world. של המודרנה. ולה הצלחה סביבתית ישראלית להפוך למוקד עמוק

שיעורי הצמיחה המהירים של הודו, סין, ברזיל ומדינות מתפתחות נוספות כרוכים כמובן בעלייה גדולה ביקוש לאנרגיה, לחומרי גלם ולשתיות אזרחיות. התיעוש המואץ והעלייה החדה ברמת החיים מחוללים דרישה חסרת תקדים לסוגי מזון, מוצרי צריכה ואנרגיה. העלות הזולה של פחם, והזמינות שלו במדינות רבות הופך אותו למקור אנרגיה עיקרי (גם בישראל). תהליכים אלו מזינים את הטענה שהמודרניזציה של המדינות המתפתחות היא שמייצגת את הסכנה האמיתית להעמקת משבר האקלים. יש לזכור שהגידול הכלכלי המואץ של מדינות העולם השלישי נובע מנקודת ההתחלה הנמוכה שלהן. מהפכות התיעוש, המינוע, האנרגיה והצריכה שמתחוללות בהן יעבירו במקרה הטוב חלקים מסוימים מן האוכלוסיות שלהן מעוני עמוק לרמת חיים בסיסית.

חלק ניכר מהיצור הנעשה במדינות העולם השלישי משווק במדינות המתועשות. הסינים וההודים אינם קהל היעד הראשוני של התיעוש המתגבר בארצותיהם ואינם האוכלוסיות העיקריות שנהנות ממנו. גזי החממה שנפלטים לאטמוספרה מהודו ומסין כמו גם זיהומי מים, קרקע ואוויר מקומיים יותר הם חלק מעליות הייצור הנסתרות שתומכות באורח החיים במדינות מתועשות. מוצרים המיוצרים בעולם השלישי מאפשרים למערב המתועש להמשיך במדיניות "עסקים כרגיל".

חלק ניכר מהפעילות היצרנית בעולם השלישי, נמצא בבעלות ובמימון תאגידים פיננסיים שמתוחזקים ומנוהלים מצפון אמריקה, מערב אירופה, רוסיה ויפן. עיקר ההשקעה בשווקים המתעוררים ממשיכה לבוא מהמדינות המתועשות הוותיקות, וכלכלתן. הן אלה שיעשו רווחי עתק מהפריחה החדשה אשר נשענת על יצור מוגבר בטריטוריות היבשתיות של הענקיות החדשות.

המערכת הגלובלית משתמשת בכוח עבודה הזול במדינות המתפתחות, בקרקע הזמינה ובעליות ההון המוקטנות שם כדי למקם בה מרכזי יצור שבמקומות אחרים יהיו יקרים וקשים יותר לתפעול. שרפת פחם בתחנות הכוח ברחבי סין חשובה לתאגידים ולכלכלה העולמית לפחות כמו שהיא חשובה לסינים.

מדינות מתפתחות רואות בשיח הסביבתי אמצעי הסוואה לסוג חדש של דיכוי מצדן של המדינות המפותחות. הן מזהות את יעדי פליטת גזי החממה כניסיון מערבי ברור להגביל את התעשיות שלהן. הן רואות את שיח ההגנה על האקלים כסוג של ניאו קולוניאליזם, שמטרתו להבטיח את המשך השליטה של מוצרי תעשייה מערביים סביבתיים יותר. מגמה זו מכונה המגמה הדרומית הלא מערבית.

לחקיקה הקשורה בהפחתת גזי החממה יש השפעה ישרה על רווחי המפעלים, ומכאן גם קשורה להגדלה פוטנציאלית באחוזי האבטלה, ופגיעה בתוצר הגולמי. כל אלו משפיעים כמובן על הצמיחה.  אי לכך, ממשלות ככלל, מנסות להימנע מהתחייבויות ברורות לגבי הפחתת גזי החממה. גם תעשיינים מנסים להימנע מצמצום גזי החממה מאחר ומנסים להימנע מהוצאה כספית. עבור דרום אמריקה, אסיה וחלקים מאפריקה הטלת מגבלות כל שהן על תעשייה היא הרסנית.

במישור הבינלאומי ניתן לראות שיש פוליטיזציה של הטיפול בבעיות סביבתיות. יתרה מכך, בגלל שיקולים פוליטיים נוצרות בעיות סביבתיות, וחלק מהבעיות אינו נפתר. לעתים אף נעשה שימוש דמגוגי בטיעונים מדעיים למחצה או לא מדעיים בעליל כדי לדחות פתרונות מסוימים ולהציע פתרונות אחרים, אשר מבחינה אקולוגית אינם בהכרח הפתרונות הטובים ביותר (אבנר דה שליט, 2005).

השיח הציבורי בנושא איכות הסביבה העולמית החל משנת 1965. בדיונים על ניהול ופינוי פסולת בבית הלבן הגיעו למסקנה שהזיהום הסביבתי קשור בתיעוש, והוא יגבר ככל שהתיעוש יתקדם. לאחר מכן הנושא התגלגל לשולחנן של מדינות מתועשות נוספות  (Abel woman, 165).

ב-1985 פרסמה האגודה המטאורולוגית העולמית (WMO), שהיא סוכנות מקצועית של האו"ם דו"ח מטעם תוכנית האקלים שלה (WCP), שהתמקד בקשר הישיר המתקיים בין פליטות פחמן דו חמצני וגזי חממה אחרים לבין שינויים באקלים (world climate program, 1985). ב-1990 יצא לאור אחד הדוחות הראשונים של הפאנל הבינלאומי על שינוי האקלים (IPCC, 1990), שבו נקבע בוודאות גבוהה שתופעת התחממות כדור הארץ אכן קיימת ושהגורם העיקרי לה הוא עלייה בשיעור גזי החממה באטמוספרה.

זיהום סביבתי אינו עוצר בגבולות פוליטיים, ולא תמיד המזהם הוא זה שנושא בתוצאות הרות האסון של מקורות הזיהום. לדוגמא, בארות הנפט שבערו בעיראק ב-1991 גרמו לגשם שחור של פיח בעיראק ואיראן. באותה שנה נצפה גם גשם שחור בהימלאיה. עובדה זו מביעה על המרחקים העצומים שעוברים חלקיקי הזיהום באטמוספרה. לכן, ברור שעל מנת לפתור את הבעיה הסביבתית יש צורך בשיתוף פעולה של מדינות העולם.

דו"ח IPCC מ-1990 זכה לחשיפה נרחבת, הכה גלים, והפך למנחה של מדינות רבבות כולל ארצות הברית לקראת פסגת כדור הארץ הראשונה בריו. ביוני 1992 התכנסו בריו, 170 מדינות נציגי מוסדות האו"ם ארגונים בינלאומיים ובין ממשלתיים, נציגי חברות וגופים כלכליים ונציגי NGO'S, "במטרה ליצור שותפות עולמית חדשה ושוויונית", ו"בחתירה להסכמים בינלאומיים שיכבדו את האינטרסים של הכלל וגינו על המערכת העולמית". הצהרת ריו על סביבה ופיתוח, נולדה מתוך הכרה שאופי שלומות המקיימת יחסי גומלין ותלות הדדיים הוא טבעו של כדור הארץ.

בעת כתיבת האמנה התפתח ויכוח נוקב על ניסוח הטקסט באמנה המתאר את מקור המשבר, על מידת האחריות שתוטל על המדינות המתועשות ביצירתו, ועל העקרונות לחלוקת נטל האחריות לתיקונו. האמנה, שהתקבלה ונחתמה לבסוף בידי 187 מדינות, כוללת הבחנת יסוד בין המדינות המתועשות לבין המדינות המתפתחות. היא משקפת הבנה לפערים ברמת חיים, רגישות להבדלים בהיסטוריה התעשייתית ומודעות לאי שוויון ביכולותיהן הכלכליות והממשלות של מדינות שונות לבצע שינויים.

בהצהרה הוסכם שבני האדם הם במרכז הדאגה לפיתוח בר קיימא. למדינות יש הזכות הריבונית (לנצל את משאביהן) אך גם האחריות להבטיח שפעילותן אינן מזיקה לסביבתן של מדינות אחרות (בהקשר זה, לחימה ומלחמה הן הרסניות לפיתוח מקיים בכדור הארץ). הזכות לפיתוח תוגשם בדרך שתענה באופן צודק ושוויוני על צורכי הפיתוח והסביבה הן של הדור הזה והן של הדורות הבאים. הגנת הסביבה היא חלק בלתי נפרד מתהליכי פיתוח בני קיימא. שיתוף הפעולה יקיף את כל העולם. תוך התייחסות מיוחדת למדינות החלשות יותר. האחריות למשבר הסביבתי היא עולמית ואינה מתחלקת בין המדינות באורח שוויוני, המדינות המפותחות מכירות באחריותן. מדינות צריכות לשנות דגמי ייצור וצריכה, לשפר דרכי שיתופי פעולה, לחוקק, לערוך תסקירי השפעה, ליידע,לשתף אזרחים ברמות שונות.

מנקודת המבט החברתית הדגשים הם שהאדם במרכז ההתייחסות הסביבתית, נרקם קשר בין שמירת כדה"א ופעילות חברתית, מדינות צריכות לשתף את האוכלוסיה ברמות שונות ורלוונטיות לנשים, צעירים, "עמים ילידים" וקהילות מקומיות. לכל אלה תפקיד מפתח ולהשתתפות קהילות אלו תפקיד מהותי בפיתוח סביבתי 'מקיים' sustainable.

למרות זאת, בכל מקום שבו נדרשה האמנה לצקת תוכן מעשי בעקרונות אלו היא בחרה לנקוט לשון רפה וכוללנית, ובעלות מרחב לפרשנות. המדינות העניות פרשו את האחריות האקולוגית כנובעת מההיסטוריה של המודרניזציה והשפעותיה כך שעל המדינות העשירות להשקיע כספים בפיתוח טכנולוגיות שתאפשר לצמצום פליטת גזי חממה ולהעביר למדינות העניות את המשאבים והטכנולוגיה. המדינות העניות גם טוענות לזכות מוסרית להסתפק בפעולה מינימאלית שתעשה רק כל עוד אינה פוגעת בסיכוייהן להגיע לרמת פיתוח כלכלי בסיסית.

החברה המערבית לא חלקה עם הארצות המתפתחות נתח משמעותי מעושרה וגם אינה מתכוונת לעשות כן. טכנולוגיה של תהליכים נקיים לדוגמה היא חלק מן הידע המערבי ומן המקורות של ייצור העושר. על כן בחלקה הגדול היא אינה מוצעת לחלוקה עם אחרים. בתחומים רגישים כמו יחסי צפון דרום הסוגיות של איכות הסביבה אף מסבכות את הבעיות. על ידי דיאלוג חלקי ועל ידי עימות. לא ברור אם הסוגיות של איכות הסביבה בקנה מידה עולמי יביאו לאיחוד העולם או לפיצולו (גרסטנפרד, 79-80).

בועדת קיוטו ב1997 המשיכו לפזר הצהרות בזכות שוויון וצדק. הקביעה המספרית למדינות שונות לצמצום פליטות פחמן הוגדרו כהתחייבות וולונטרית, בלי שיניים של ממש. בנוסף, כל מדינה הייתה צריכה לאשרר את הפרוטוקול אחרי תהליך פנימי במוסדות השלטון הייצוגים שלה. התחיבות המדינות המתועשות מוגדרות כאקט של רצון טוב הפרוטוקול לא קובע מנגנוני אכיפה, תמריצים או סנקציות שיעודדו מדינות לעמוד בהתחייבות שלהן או ירתיעו מי שאינה עושה זאת.

בשנת 2007 פרסם האום דו"ח הקובע בוודאות שכדור הארץ מתחמם, והתריע על הצפוי כתוצאה משינוי מזג האוויר, רעב, סופות, הצפה של ערי חוף ועוד (גרינפטר מרלין אביבה, 2007).

ועדת קופנהגן הייתה אמורה לקבוע יעדים מחייבים למדינות העולם לגבי הפחתת גזי החממה. אך שום הסכמה סופית לא התקבלה, ולבסוף הסתפקו המדינות ב"הצהרת קופנהגן" (דצמבר 2009) הלא מחייבת, שהתפרסה על כשלושה עמודים. למשל, אירופה התחייבה להפחית את גזי החממה ב-20 אחוז עד 2020, סין הודיעה שהיא תשאף להפחית את האינטנסיביות של התעשייה שלה ב-40 אחוז. יעדי הצמצום הפליטה הם על רוב המדינות, פרט לחלשות ביותר, מאחר והתל"ג שלהם כל כך נמוך שפגיעה בכלכלתם יכולה לגרום במדינות אלו למשבר הומניטארי.

ככל הנראה קיצוצי פליטות גזי החממה המוצעים בקופנהגן יובילו לעלייה של כשלוש מעלות בממוצע. ויש כ-4.2 ג'גה טון פחמן דו חמצני המפריד בין היעד אילו שאפו אומות העולם בתחילת הוועידה לעליה של שתי מעלות בלבד.

לפני מספר שנים החליט המערב שהשימוש בכימיקלים שנתפסים כגורמי נזק לשכבת האוזון, יופסק בהדרגה. לאחר היסוס כלשהו הקימו מעצמות המערב קרן למען הארצות המתפתחות, שתאפשר להן לפתח טכנולוגיה חופשית מCFC. החוב החיצוני הגדול של רבות מן הארצות המתפתחות יאפשר לייעד חלק מסכומים אלה שלעיתים קרובות קשה לגבותם באופן ישיר לנושאים של איכות הסביבה. משמעות הביטוי חובות תמורת טבע היא שהחוב החיצוני של המדינה במטבע זר יירכש בנחה גדולה. הכספים משמשים למימון תוכניות סביבתיות במטבע מקומי. מספר ארצות, כמו הולנד שוודיה, רשויות וארגונים לאיכות סביבה הקצו כספים לפרויקטים כאלה בכמה ארצות מתפתחות (גרסטנפלד, 88).

הפרדוקס המאפ"ן

הצורה הדיפרנציאלית שבה עלול פוטנציאל ההרס הטמון בשינוי האקלים להשפיע על אוכלוסיות שונות מדבור, מצוקת מזון ומים, סערות הרסניות, אובדן מקורות מים בגלל עלייה במפלס האוקיינוסים, ועלייה בתדירות מחלות בגלל התרחבות באזורי תפוצה של חרקים הן בעיות שמאיימות על מדינות עניות בחצי הכדור הדרומי הרבה יותר משהן מטרידות את הצפון העשיר. תזונתן הבסיסית של אוכלוסיות המתגוררות באזורים החמים והיבשים של כדור הארץ תלויה דרך כלל במערכת הסחר העולמי. הן מייבאות את רוב המזון הבסיסי שלהן, ולכן פגיעות יותר, כלכלית ופוליטית, במקרה של כשל יבולים גלובלי מהסוג הצפוי בגלל התחממות כדור הארץ (Lobell & Field, 2007). רוב המדינות שיכולתם הכספיות, הטכנולוגיות והמנהלתיות המוגבלות יתקשו להתמודד עם איומים כאלה (New Economic Foundation and Greenpeace 2004, tol 2004).

החלק ניכר מהמדינות החלשות יש מתחים אתניים ומעמדיים שבגללם עלולים משברים סביבתיים להפוך בלי התראה מוקדמת למאבקים בין קהילתיים אלימים על משאבים תומכי חיים. אזורים אלו פגיעים במיוחד להיווצרות אוכלוסיות ענק של פליטים סביבתיים, ולאי היציבות הפנים מדינית, האזורית והגלובלית, שפליטים במספרים גדולים עלולים להניע (Simms, Magrath & Reid, 2004).

באופן פרדוקסאלי, מדינות העשירות, באזור הממוזג של חצי הכדור הצפוני, עשויות להרוויח מהתחממות כדור הארץ. הן תוכלנה למשל להגדיל במידה ניכרת את השימוש שהן עושות בחבלי הארץ שלהן השוכנים באזורי רוחב הגיאוגרפיים הגבוהים. ההתחממות שם תגרום להפשרת קרקע שהייתה קפואה אלפי שנים ושטחי ענק בצפון אמריקה, צפון אירופה וצפון אסיה שעד כה לא נוצלו, יוכלו להפוך לבעלי תועלת חקלאית, תעשייתית והתיישבותית. המדינות הללו רשאיות להניח במידה רבה של צדק שגם אם שינוי האקלים יואץ והטמפרטורה העולמית הממוצעת תעלה ב-5 או 6 מעלות הן יצליחו לשרוד ואולי אפילו לשגשג. מדינות אלו גם שולטות על מרבצים גדולים של דלק מחצבי. לרובן יש את היכולת הצבאית להגן עליהם. כלומר, למדינות הצפון הגדולות עשוי דווקא להיות תמריץ לא מבוטל להעריך את העידן הנוכחי של שריפת דלק מחצבי רבינוביץ, 111).

המדינות העשירות גם נהנות מתשתיות מים, אנרגיה, תחבורה, טכנולוגיה ויכולות מנהלתיות וטכנולוגיות שיאפשרו להן להתכונן בזמן וביעילות לעליית מפלס האוקיינוסים, ולאטום את גבולותיהם מפני פליטים סביבתיים.

הפרספקטיבה הדרומית מראה ששינוי אקלים אחראי לפיזור לא שוויוני של סיכונים, הפרספקטיבה הצפונית רואה פיזור לא פחות מקומם של הזדמנויות שעשויות לנבוע מן המצב החדש (רבינוביץ, 112).

פוליטיקה ואיכות סביבה לוקאלית

חוקים הנוגעים לאיכות סביבה ברמה הלוקאלית מושפעים מלחצים פנימיים כגון ארגונים חברתיים ובראשם גרינפיס, מצד אחד, ומבעלי עניין מצד שני. הם גם מושפעים מהסכמים בין לאומיים ולחץ בין לאומי.

איכות הסביבה מספקת קרקע פורייה להתנגשות פוליטית. נושא העומד במרכז העניין הציבורי, אשר מועלה לכותרות באורח מתמיד על ידי אנשים פעילים, ואשר דעת המומחים חלוקה עליו – הוא חלומו של כל פוליטיקאי נבון. בתוך המבוכה הכללית, הוא יכול למצוא בקלות נשא וקרדום לחפור בו לקידום עצמי. אורח החיים האישי וההתערבות הממשלתית בו עשויים להפוך לסוגיה פוליטית מרכזית במשך העשור הבא, במיוחד בדמוקרטיות המערביות. האם הממשלות יכפו באמצעות חובת מחזור את השימוש בחומרים משניים? באיזו עוצמה יש לקדם דרישה זו? בינתיים הפחתה כפויה במידה ניכרת של פליטת דו תחמוצת הפחמן תתבטא בהכרח בשנויים באורח החיים (גרסטנפלד, 79).

הפחתת הפליטה של גזי חממה תהיה בעלת השפעה משמעותית על מגזר האנרגיה ועל התעשייה באופן ישיר ועקיף. האיחוד האירופי נוקט בעמדה נוקשה יותר מזו של ארצות הברית. עמדתו של האיחוד האירופי המבוססת על מידע מדעי, היא שאין לשאת את המגמות הנוכחיות המאפיינות את רמת הפליטה של גזים הגורמים לאפקט החממה, ולפיכך נדרשת פעולה דחופה. המדיניות הציבורית באיחוד האירופי נוטה ליעד ייצוב פליטות. בהתחשב בעובדה שכמה מדינות פולטות הרבה יותר מאחרות בחישוב לנפש, והפחתת הפליטה תשפיע בהכרח על צמיחתן הכלכלית.

המזהמת העיקרית, ארצות הברית, מסרבת לחתום על האמנה לצמצום גזי חממה בטענה שהדבר פגע בכלכלה האמריקאית (איתן טל, 2007). אך יש ניסיון להטיל את נטל זיהום האוויר על מדינות המתעכבות טכנולוגית. דו"ח IPCC משנת 1990 גרר ויכוח נוקב בין ויליאם ריילי, ראש הסוכנות להגנת הסביבה אמריקאי (Environmental Protection Agency), שהוא למעשה המזכיר לענייני הסביבה (שווה ערך לשר בישראל), לבין ראש הסגל בבית הלבן ג'ון סאנונו. ריילי תמך בהסכם בינלאומי שיחייב מדינות להנהיג קיצוץ משמעותי של ממש בפליטות משטחן. סאנונו סבר שהקיצוץ צריך להיות וולונטרי (Begley, 2007). גרסת סאנונו גברה לבסוף, וארצות הברית הציגה את העמדה שבה תדבוק במשך כ17 שנה: העדפת קיצוץ וולונטרי על פני התחייבות פורמאלית, נושאת סנקציות, של כל מדינה.

בפסגת ריו אמר בוש האב ש"אורח החיים האמריקאי אינו נתון למשא ומתן". ובמידה רבה זה היה סדר היום האמריקני בתחום האקלים. הלובי התעשייתי השמרני, ובראשו תאגידי הנפט הגדולים, חברות המכוניות, קונצרנים גדולים של תשתיות כבישים וסקטור ייצור החשמל, הבינו שההכרעה שקיבל בוש האב טובה להם, אך איננה מבטיחה חוסן תמידי.

חקר ההיסטוריה והסוציולוגיה של המאבקים הסביבתיים בארצות הברית מלמד שגורמי תעשייה מזהמים נוקטים בטקטיקות מגוונות כדי להגיע להבניה חברתית של היעדר בעיה (non-problematicity). כלומר הצגת הבעיה הסיבתית כמדומיינת או זניחה (Freudendurg & Gramlin 1994, McCright & Dunlop 2003). בשלבים הראשונים נטו התאגידים המזהמים לעשות מניפולציות של המידע המדעי ולעוותו לטובתם. בהמשך, כשהארגונים הסביבתיים הפכו מתוחכמים ויעים ביותר בחשיפת הפרקטיקות האלו, עברו בעלי העניין בזיהום להתנסחויות מסיחות דעת: הסטת תשומת הלב הציבורית מן הנזק הסביבתי הצפוי אל הטובין שהמיזם מבטיח. 

האסטרטגיה הזו אפקטיבית במיוחד כאשר היכולות המקצועיות, המשפטיות והפרשניות של גורמי התעשייה הגדולות יותר מאלו של מבקריהם ולעיתים גם מאלו של גורמי הרגולציה של המדינה המופקדים על תחומי פעילותם (Krogman, 1996). הרי מה באשר לרדיפה אחרי אושר? זוהי זכות היתר המובטחת לאמריקנים בחוק  המדינה. האם שאיפות ההגשמה העצמית של ההמונים בארצות המערב יכולות לבוא לסיפוקן גם ברמות נמוכת יותר של צריכה?

התנועה האנטי סביבתית בארצות הברית מורכבת ממספר גופים. מרכיב אחד שלה הוא התנועה השמרנית. התנועה פועלת כרשת המונעת בידי גורמים אליטיסטיים, קרנות פרטיות, גופי חשיבה לתכנון מדיניות, אינטלקטואלים ואקטיביסטים הנוקטים אמצעים ישירים ועקיפים לקדם שמרנות חברתית כלכלית ברמה הלאומית. לחלק מגופים אלו יכולות הוצאה לאור עצמיות. רבים מהספרים והחוברות שהם מוציאים נידונים בתוכניות טלביזיה ורדיו. גם מדענים ופרופסורים מאוניברסיטאות ידועות גויסו על ידי הקבוצות השמרניות. מהפרופסורים לא נדרש להביא ממצאים אמפיריים, אלא הם קיבלו שכר ייעוץ, תקציבי מחקר, חשיפה תקשורתית והטבות אחרות תמורת הכנת ניירות עמדה, כתיבת גילויי דעת, הרצאות בכנסים וחתימה על עצומות שבהן מותח המדען המגויס ביקורת על איכות מחקריהם המקוריים של אחרים. אסטרטגיה זו התבררה כאפקטיבית. עבור רוב הציבור מדען הוא מדען.

בעת חתימת אמנת קיוטו היה ברור שהמשמעות היא אפסית. במקרה של ארצות הברית, זמן מה לפני החתימה בקיוטו קיבל הסנאט ברוב של 95 מול 0 את החלטת בירג-האגל שקבע שארצות הברית איננה מתכוונת לאשרר אמנה "בלתי הוגנת", שתאפשר למדינות העניות להתחמק מפעולות שיתרמו לפתרון המשבר (Timmons & Parke, 3). החתימה של ארצות הברית במילים אחרות הייתה ריקה מתוכן בעת שנעשתה. ממשל קלינטון אפילו לא ניסה להביא את אשרור פרוטוקול קיוטו להצבעה בבית הנבחרים. לאחר שבוש הבן נבחר, הוא הודיע לשמחתם הגלויה של לובי הנפט והאנרגיה שפעלו במרץ לבחירתו, שארצות הברית מורידה מעל הפרק את האפשרות שהיא תאשרר את פרוטוקול קיוטו.

במישור ההצהרתי יש התייחסות רצינית לשינוי האקלים על ידי בוש האב, ביל קלינטון, ארגונים חברתיים וכו, אבל מצד שני ההחלטות הביצועיות של הממשל ושל בתי נבחרים ממשיכות לשקף התעלמות מהמשבר. הציבור  האמריקאי נוטה להישאר אדיש. אולי בגלל הקבוצות השמרניות, ואולי בשל תרבות הצריכה האמריקאית.

בין השנים 2002-2004 העבירה ענקית הנפט אקסון מובייל לקבוצות שמרניות היוצרות מידע מפוקפק על האקלים כ-19 מליון דולר (Begley, 2007). ביוני 2007 לאחר שהסנאט מתח ביקורת על התנהגותה של אקסון מובייל במימון הצהרות פסבדו-מדעיות על מנת לפגוע באמון הציבור בממצאים מדעיים לגיטימיים, צמצמה החברה את פועלה בתחום ואף הצהירה בשלב מסוים היא שהיא "חדלה מלהיות מכחישה של שינוי האקלים (Begley, 2007).

בשל ההשפעות הסביבתיות שעתידות להתרחש בעשורים הקרובים..

קרב הנסיגה המתמשך שניהלו תאגידי הדלק המחצבי והפוליטיקאים השמרנים נגד גוף הידע המדעי המתרחב על שינוי האקלים מתאפיין בשלושה שלבים. הראשון התמקד בספקני האקלים בטיעון שהתופעה המכונה התחממות גלובלית אינה ממש קיימת. אלא היא תולדה של חשיבה הרתעתית מוגזמת ומפוקפקת. טיעון זה טבע כבר במהלך שנות התשעים בזרם הולך ומתגבר של תצפיות ומדידות שקבעו חד משמעית שבמהלך המאה העשרים עלתה הטמפרטורה הממוצעת במעלה  אחת. השלב השני היה קרב מדעי פוליטי. שלב זה התמקד בספקנים בטענה שההתחממות הנוכחית אולי קיימת אך היא איננה מעשה אדם אלא נובעת מתהליך טבע מחזורי. התיאוריות האלו אינן מופרכות על פניהן אך הן סובלות מחולשה בסיסית מהותית, מחסור בממצאים אמפיריים אמינים. במקביל מחקרים מהזרם המרכזי של המדע הוכיחו פעמים רבות קשר מתאמי משכנע יותר על התחממות כדור הארץ. בשנים האחרונות עברה טקטיקת הטשטוש והערפול לקו הגנה שלישי. הם טוענים שמדעני הזרם המרכזי מתבססים על מודלים שגויים ולכן מסקנותיהם מופרכות, ומוגזמות.

נשיא ארצות הברית ג'ורג' וו בוש טען בעקשנות שהמחיר הכלכלי העצום שמתחייב מעשיה נמרצת בתחום שינוי האקלים מחייב ודאות מדעית בטרם פעולה. כל עוד ודאות כזו איננה בנמצא , גרס יש להמתין עד שתגיע. המתנה כזו לוודאות פירושה חיזוק הסטאטוס קוו, מהלך שהתאים היטב לאינטרסים של הקבוצה שאחראית להיבחרותו של בוש לבית הלבן: תעשיות הנפט והפח, בעלי תחנות כוח ורשתות שיווק חשמל, תעשיות הרכב ולובי הכבישים, חברות התעופה וחברות התעשייה החקלאית הגדולות.

המגמה המערבית\השמרנית מערערת על הקביעה כי כדור הארץ מתחמם. קבוצות שמרניות אלו רואות בהתחממות גלובאלית סוג של מזימה מטעם חסידי הגלובליזציה. תיאוריות אחרות (למשל, תיאוריית השונות הסולארית, התחממות כשונות טבעית וסוף עידן הקרח הקטן) טוענות שסיבת ההתחממות איננה קשורה לגזי החממה. מגמה זו מעודדת כמובן על ידי קבוצות אינטרס. פרשת זיוף הנתונים ביחידה למחקר אקלימי מחזקת את תחושות חלק מהציבור על קונספירציה. כידוע, האתר אייר ונט שחשף התכתבויות דואר אלקטרוני בין מדעני היחידה למחקר אקלימי. מתחלופות המכתבים עולה כי המדעים ביצעו מניפולציות שונות בנתונים ובחישובים כדי לבסס את הקביעות בדבר התחממות כדור הארץ והתעלמו במפורש מממצאים סותרים (מן רפי, 2009).

באופן עקבי מפלגות ימין ובעיקר ימין קיצוני מאמצות מצע אנטי אקלימי וטוענות שהתחממות כולה אגדה. מכון מרשל הוא חבר מומחים קטן בוושינגטון שבארצות הברית המונחה על ידי חוקרים בעלי שם, הוא מרכז אחד של ספקנות. קבוצה זו מדגישה שקיימים כוחות מאזנים הפועלים כנגד הפליטה הנגרמת מפעילויות האדם. ארצות הברית חקקה חוקים רבים בנושא איכות סביבה בעשרים שנים האחרונות, למרבה הצער, מחסור במשאבים כלכליים ובמוסדות מתאימים גרמו ליעילות נמוכה של חקיקה זו (Wolman Abel, 166).

ברק אובמה, בניגוד לשלושת הנשיאים אשר קדמו לו, מוכיח מודעות גבוהה יותר לבעיה. אבל יתרון אחר שלו עשוי להיות זה שיכריע. ככל הנראה הוא חף ממחויבות פוליטית לתאגידי ענק שרווחיהם תלויים בכלכלת הפחמן. אובמה אף עקץ את סין בנאומו בקופנהגן "אני לא יודע איך אנחנו עורכים הסכם שכולל מדינות רבות מבלי לבדוק איך עומדים ביעדיו".

בקנדה למשל, שבה הנזק הסביבתי כתוצאה מתעשייה הוא מהגדולים בעולם. במשך שני העשורים האחרונים, התמקדו באיך הממשלה הפדראלית של אונטריו (פרובינציה בקנדה) יכולה. הוקמה סוכנות בשיתוף ארגונים מקומיים ופרובנציונאליים והמגזר הפרטי (2011Conteh, ). קנדה מתקדמת מאוד בתחום פירוק הפסולת, הקצאת שטחים ירוקים ותיקני זיהום. מעבר לאיסור לזרוק זבל הניתן למחזור לפח האשפה, והגבלות על כמות האשפה הביתית (לפי משקל), יש כנסות כבדים למזהמי הסביבה. אגב, בקנדה, אדם הנתפס מטיל את מימיו ברחוב מקבל כנס של 50$.

רוסיה החליטה לאשרר את אמנת קיוטו ב-2004, והביאה את סף המדינות לרמה הנדרשת. חלק מהמדינות (למשל, גרמניה והגוש הקומוניסטי לשעבר והאיחוד האירופי כמקשה אחת, הצליחו לצמצם את פליטות. הצלחתן נובעת בעיקר מהשינוי הדרמטי שחל במרכז ומזרח אירופה אחרי 1989, מערכי הייצור עתירי הזיהום ופליטות הפחמן שלהם, שקרסו כלכלית עם נפילת המשטרים הקומוניסטי, נבנו מחדש על פי תקנים סביבתיים מערביים עם רמות פליטה נמוכות במידה ניכרת מהפליטות שאפיינו תהליכי ייצור קודמים.

מדינות מתועשות רבות לא ניסו לצמצם את פליטת הגזים או שניסו ולא הצליחו. ממשלת מלזיה לדוגמא, טענה שמה שאנו עושים עם היערות שלנו הוא עניינו בלבד, אם אין הדבר מוצא חן בעינכם שלמו לנו ונעשה זאת בדרכם. כאשר אוסטריה רצתה להפסיק לייבא את העץ הטרופי שנכרת תוך ניצול חמסני, מלזיה היצואנית העיקרית של עץ זה הגיבה והציעה שכל המוצרים האוסטריים ישאו תווית המציינת שיצורם גרם לשחרור דו תחמוצת הפחמן, פוגע באקלים של כדור הארץ (Die Zeit, October 15, 1993). האופן בו ברזיל, מלזיה וארצות מתפתחות אחרות מטפלות ביערותיהן, חשוב ביותר לאלה המשוכנעים שמהירות ההתחממות של כדור הארץ מעוררת מורא. עניינן של מדינות המערב בשמירה על יערות אלה מוצג כסוגיה מוסרית, אך התערבותן אינה אלטרואיסטית או חסרת פניות. הכחדתם של היערות עלולה לגרום לנסיגה אקולוגית עולמית מהירה ביותר שתבכן את עתידם של אלה החיים היטב כמו גם של אלה הנלחמים על עצם קיומם (גרסטנפלד, 77).

גם כאשר העובדות הרלוונטיות מצויות בידנו לעיתים קרובות הן הציבור והן קובעי המדיניות מתעלמים מהן. הסיכויים לבריאות הציבור הנגרמים או שנדמה שנגרמים על ידי זיהום משמשים דוגמה טובה לכך. אנו מודעים למשל שבארצות בעלות זיהום גבוה תוחלת החיים קצרה יותר מאשר בארצות המערב. מזרח גרמניה שלפני האיחוד הייתה תחולת החיים פחותה בשנתיים וחצי בממוצע מאשר במערב גרמניה. היה מקובל לייחס את ההפרש בעיקר לרמות הגבוהות של זיהום ולרמה הנמוכה של טיפול רפואי במזרח אך אפשר גם להניח ששני גורמים אלה יחד מילאו תפקיד שולי בלבד. ניתן להסביר לפחות חצי שנה מן ההבדל על בסיס שיעור ההתאבדות הגבוה יותר במזרח גרמניה. ההנחה שיתרת ההבדל נובעת מזיהום אינה מתקבלת על הדעת, כיון שדווקא  אנשים שהתגוררו באזורים הקשים מבחינת המעמסה הסביבתית חיו שנים רבות יותר מאשר אלה שחיו באזורים הנקיים יחסית. כנראה שמגוון של גורמים חברתיים וכלכליים היו בעלי השפעה רבה יותר על תוחלת החיים על אף שההיבטים הכמותיים אינם ברורים עדיין (גרסטנפלד, 83).

בשנת 1976 ארעה תקלה במפעל בעיר סבסו שבצפון איטליה. במהלכה שוחרר החומר הרעיל דיוקסין. הוא גרם בקהילה הסמוכה למחלת עור המשחיתה את המראה החיצוני, ולזיהום מיליוני מטרים מרובעים של קרקע. בשנת 1984 שוחרר בטעות חומר רעיל ממפעל בבהופל שבהודו. יותר מאלפיים איש קיפחו את חייהם ומעל למאה אלף נותרו נכים לצמיתות (גרסטנפלד, 39). בשנת 2005, קבעה ועדת החקירה של האו"ם למשבר דארפור שאוכלוסיית החבל היא קורבן של משבר הומניטארי מורכב שאחד מגורמיו המרכזיים הוא תהליך המדבור וההתייבשות שעובר על סודן מזה כארבעים שנה (UN, 2005).

האיים המלדיביים שבאוקיינוס ההודי נמצאים בסכנת הצפה בשל עליית מפלס הים. בשל כך הם תומכים כמובן בהסכמים אשר יקדמו צמצום פליטת גזי חממה. מאז שהגיעה דמוקרטיה לצ'ילה בשנות ה-90, היא תומכת ברגולציה בין לאומית שתשפיע על איכות הסביבה הגלובאלית. באותו זמן ההיא מפתחת רגולציות שיבטיחו הגנה על הסביבה הביתית (Mendy Francisca Reyes, 2010).

למעשה הושקעו מיליארדי דולרים בניקוי הסביבה. למשל, נהר Potonac באוהיו, ונהר ה-Thames באנגליה נמצאים במצב טוב בהרבה מאשר לפני כ30 שנה. גם, איכות האוויר בפיצברג ובלונדון השתפרה בעשרים שנים האחרונות (Wolman Abel, 165).

אנרגיה גרעינית יכול להיות פתרון לבעיית האנרגיה. בצרפת למשל, 80% מהאנרגיה המופקת היא אנרגיה גרעינית. את הכורים הראשונים הם קנו מאמריקאים וקנדים. לאחר מכן הם פתחו כור מחזור לפלוטוניום. כור הדגירה שהצרפתים פתחו, פותר את בעיית הפסולת על ידי מחזור והפיכתו לעופרת (כורים מדור 4). אבל, משבר הגרעין בפיקושימה שביפאן, מוכיח שהנזק יכול להיות גדול בהרבה על התועלת. כתוצאה מכך, מאי 2011 , גרמניה החליטה לסגור את הכורים הגרעיניים במדינתה עד 2022 בעקבות משבר הגרעין ביפאן (הארץ, 30.5.11).

בעיית המחסור במים היא בעיה אזורית אך ברצועת עזה הבעיה כאמור קשה יותר. מספר מתקני התפלה נתרמו על ידי מדינות אחרות אבל כולן נכשלו בהקמתן בשל דאגות ביטחוניות ועל ידי החמס החבר בממשלה הפלסטינית (Bohannon, 2006). פוליטיקה ומלחמות הפכו את רצועת עזה לתרחיש הגרוע ביותר של משבר סביבתי (bohannon, 2006). ברצועת עזה, המשבר הסביבתי ממשיך להחריף. למרות הירידה החדה בתעשייה בעשור האחרון, הזיהום עולה בשל חבלות במתקני הטיפול במי שפכים. קצב גדילת האוכלוסייה הוא מהגבוהים בעולם. משמעות נתון זה הוא עוד משאבים ועוד זיהום סביבתי (Shomar Basem,2009 ). הבעיה היא שמליון וחצי האנשים שחיים ברצועה (ברובם ילדי פליטים מלחמות 1948 ו-1967). תלויים בכמות קטנה של מים. מאגרי המים רבים ברצועה נמהלו במים מלוחים שחדרו עליהם, או שזוהמו. רוב הבארות מניבות ים אשר לא נמצאים בסטנדרט של איגוד הבריאות העולמי (Shomar, 2006).

ישראל במצב מאפ"ן

בישראל, בדומה לשאר מדינות המערב, פעילים בארגוני איכות הסביבה בני המעמד הבינוני–גבוה ובעלי השכלה גבוהה. נוסף על כך נמצא קשר בין עמדות ליברליות בנושאים כמו שוויון בין המינים לבין תודעה סביבתית, דאגה לנושאים סביבתיים, נכונות לתשלום מסים ולהשקעות ציבוריות בנושאים סביבתיים. את ראשית המאבק על איכות הסביבה בישראל בחברה האזרחית אפשר לזהות עם הקמת מלר"ז (המועצה הציבורית למניעת רעש וזיהום), בעקבות חקיקת החוק למניעת מפגעים (1961) הידוע בשם 'חוק כנוביץ''. בהיסטוריה הפוליטית החוק מוצג בתור דוגמה לחקיקה ריקה מתוכן, משום שלא תוקנו התקנות הדרושות לביצועו. אנשי קבוצת מלר"ז החליטו לאכוף את החוק שאסר על רעש, ריחות וזיהום אוויר. הקבוצה גם עמדה בראש המתנגדים להרחבת תחנת הכוח של חברת החשמל ברידינג ב-1965, ובמהלך שנות השבעים היא הייתה לכתובת בעניין מטרדים סביבתיים  (דנה בלאדר, 2007).

אוכלוסיית ישראל מייצגת עשירית האחוז מאוכלוסיית העולם, ותרומת 0.3% לפליטה הגלובלית. כלומר פי שלוש משיעורה של אוכלוסיית ישראל באוכלוסייה העולמית. נתון זה גבוה פי שלושה ויותר מהממוצע לנפש במדינות עולם שלישי, גבוה מעט יותר מהפליטה הממוצעת ביפן וגבה במידה ניכרת מהפליטה לנפש בבריטניה וכמעט כפליים מהפליטה לנפש בשוויץ וצרפת.

סיבה מרכזית לנתוני הפליטה הגבוהים בישראל כיום נעוצה במערך ייצור החשמל האחראי לכ-60% מכלל פליטות ה-CO2. כשלושה רבעים מייצור החשמל בישראל מגיע מתחנות כוח ששורפות פחם ומזות. יתרת פליטות גזי החממה בישראל באות מסקטור התחבורה (כ-20%), החקלאות (כ-8%), הטיפול בפסולת מוצקה (כ-7%) והתעשייה. גילוי מרבצי גז טבעי בים התיכון מול חופי חיפה בתחילת 2009 עשוי כמובן לעודד שינוי תמהיל הדלקים בתחנות הכוח לטובת גז טבעי ועל חשבון פחם.

ישראל תצטרך לישר קו עם הקהילה הבין לאומית, ואף תצטרך להסתגל למשטר הבינלאומי החדש שיחייב אותה לשינויים במשק האנרגיה, התחבורה, התיעוש והחקלאות. התוצאה אולי לא תשחק תפקיד מרכזי במאבק הגלובלי על עתיד האקלים. אך היא ללא ספק תטלטל את הכלכלה הישראלית.

ישנם מספר סיבות לכך שהאקלים חודר לתודעה הציבורית בישראל באיחור גדול כל כך ושגם כיום יש בישראל כולל בהנהגה הלאומית שלה רבים שעדיין רואים בשינוי האקלים צרה של הגויים שלא ממש נוגעת לנו. הראשונה קשורה לנטייה של ישראל וישראלים לראייה מרוכזת בעצמה. גישה זו מעודדת דחיקה של בעיות דוגמת שינוי האקלים מן התודעה, ומסגורה כמשהו שקורה הרחק מכאן – בקטבים ביערות הגשם ובעיקר באופק זמן אחר. רוב הישראלים מנותקים מהזמן האקלימי והגלובלי ומרוכזים בזמן הישראלי.

הסיבה השנייה לאדישות הישראלית כלפי התחממות כדור הארץ היא המשקל הרב שהסכסוך הישראלי-ערבי, על האיומים המיידיים מגולמים בו, תופס בתודעה האישית ובמרחב הציבורי (Tal, 2002). הישראלים אינם נוטים להתרגש מהסכנות הגלומות במשבר האקלים כי הם משוכנעים שהן יודעים מה יהרוג אותם: הסכסוך היהודי-ערבי. וכשמישהו מודע לסכנה אקוטית שעומדת לפגוע בו, הסיכוי שיתייחס ברצינות לסיכונים אלטרנטיביים הוא מוגבל מאוד.

מעורבותם של אנשי מדע בענייני ציבור בישראל נותרה מוגבלת (קליאוט, פז וקידר, 2008). אך, הנטיות שזוהו במקומות אחרים בעולם להכחיש את משבר האקלים ולפתח פטליזם כלפיו לא פסחו על ישראל. גם כוחה הפוליטי של חברת חשמל המנהלת את משק החשמל תוך התעלמות ממשבר האקלים תורם את חלקו.

ממדיה הקטנים של ישראל הופכים את הצעדים שבהם תנקוט ישראל לצמצום משבר האקלים למכריעים לכלכלה, אך לא מהותיים לגורל האנשות. המאבק על עתיד האטמוספרה יוכרע בהחלטות המדינות שיתקבלו בוושינגטון, מוסקבה, בייג'ינג, דלהי, ברלין, לונדון וערי בירה ספורות נוספות. השאלה הקריטית לעתידה של ישראל היא מה יהיו הצעדים שבהם תנקוט לצורך הסתגלות למצב אקלים פוסט נורמאלי (מאפ"ן) (רבינוביץ, 126).

חמישה מאפיינים חשובים: מיקום גיאו אקלימי, מצב גיאו אסטרטגי, רמת התלות בחסר בינלאומי, הפוטנציאל הטכנולוגי וניסיון במצבי חרום לאומיים. יש להוסיף את האתגרים הנובעים האתגרים הנובעים ממקומה של ישראל בשכונות למדינות מדבריות, עניות ופגיעות במיוחד לשינוי אקלים. ישראל מוקפת במדינות מדבריות, עניות ופגיעות לשינויי אקלים. מדינות ברצועה המדברית כבר מותחות את יכולתן של המערכות הטבעיות לפרנס את אוכלוסיותיהן הגדלות במהירות.

ברוב מדינות המזרח התיכון יש מיעוטים אתניים. לחלקם בעלי תביעות טריטוריאליות המנוגדות לעמדות הרוב השולט. לרבות מהן מתקיים איזון שברירי המגשר בקושי על מתחים בין קבוצות אתניות ומעמדיות. הצרה המקומית שמקורה במשבר האקלים עלולה לחזק מתחים כאלה. הופעת פליטי דארפור בגבול מצרים ישראל ב2007 היא המחשה לכך.

משבר סביבתי אקוטי שיהפוך מיליונים לפליטים סביבתיים, כלומר ירושש אותם עד לנקודה שבה ייאלצו לעזוב את אזורי המחיה המסורתיים שלהם, יכניס מיד את המדינות האלו לאי יציבות פוליטית. אוכלוסיות אלו עלולות להפוך לציבור ממורמר וזועם, שלא יאחר לעבור פוליטיזציה שתגייס אותו נגד השלטון המרכזי. בשל נטייתם של מתחים אלו לזלוג למדינות שכנות, עלול האזור כולו למצוא עצמו בטלטלות פוליטיות. באזורנו, העם הפלסטיני, מדינות ערב והקהילה הבין לאומית עדיין לא קרובים לפתרון סביר ל750,000 הפליטים משנת 1948.

מבחינה גיאו אקלימית, התנאים הסביבתיים המקומיים רגישים מאוד לשינויי אקלים, ועלולים להתהפך על פיהם במהירות. ישראל תלויה בגורמי חוץ באספקת חומרי מזון, חומרי גולמי לתעשייה, חומרי גלם לאנרגיה, ומוצרי צריכה רבים. נפילה דרמטית בכושר הייצור העולמי בשל תהליכי מדבור הגלובאליים במערב התיכון של ארצות הברית ומזרח אירופה עלולה להשאיר את ישראל ללא יכולת לספק מזון לתושביה. להבדיל מאירועי בצורת אקראיים מהסוג שידענו במצב של האקלים הנורמאלי, מצוקת המזון בימי מאפ"ן עלולה להיות ארוכת טווח ואף קבועה.

יחסית לגודלה, ישראל עשירה יותר משכנותיה במשאבי מים וקרקע פורייה. אם היא תנצל את היתרונות הטכנולוגיים והכלכליים שלה ותתכונן לסיכונים והאתגרים של מאפ"ן, היא תשפר את מצבה, תחזק את סכויי ההישרדות שלה, ובתנאים מסוימים אף עשויה לשגשג. אבל, שגשוג זה אם יתרחש על רקע של קריסה סביבתית, כלכלית, חברתית, ופוליטית במדינות שכנות, עלולה הצלחה סביבתית ישראלית להפוך למוקד עמוק יותר של עוינות.

שבר י אקוטי יהפוך מליוני !!!!!!!!!!!!!!)י מורכב שאחד מגורמיו המרכזיים הוא תהליך המדבור וההתישבות שר בקושי על מתחים בין קובותוץ

למרות מיקומה הגיאו אקלימי, "יו (168!!!!!!!!!!169!!!!!!!!!) נוי אקלים בישראל. Environmental History of Israel. רגישותה הגיאו פוליטית ותלותה של ישראל בסחר בינלאומי המגבירים את פגיעותה לסכנות הצפויות במאפ"ן, קיימים לפחות שני מאפיינים שלה שעשויים לעזור לה בהתמודדות הגורלית שלפניה: יכולותיה הטכנולוגיות, והכלים שפותחו בעבר התמודדות עם מצבי חירום לאומיים.

מסקנות ודיון

"הטבע שאף לכמאה מליון בני אדם בלבד על פני כדור הארץ, החיים בממוצע שלושים שנה. כיום חיים בעולם כ-6.5 מיליארד נפש, ותוחלת החיים שלהם היא שישים שנה בממוצע. זהו ניצחוננו על הטבע. נקמתו של הטבע היא בעיית הסביבה". סוגיות של איכות הסביבה מהוות ברומטר טוב להערכת התפתחויות פוליטיות בין לאומיות עתידיות. טביעת הרגל האקולוגית המערבית משאירה חותם במקומות רבים. אך בעולם גלובלי מחובר, ההשפעות המקומיות שלה נוטות להיעלם בחישובים.

האדם המערבי הוא הצרכן העיקרי של דלק מחצבי (באופן ישיר ועקיף). מקורו של חלק ניכר מדלק זה הוא בעולם הערבי שפועל נגד העולם המערבי. באופן אירוני, המערבי ממן את אויבו. מעבר לאנרגיה שלא תלויה בדלק מחצבי, תקטין משמעותית את הכספים המגיעים למדינות אלו. פעולה כזו, יכולה לסגור את הזרמת הכספים לטרור. בהקשר זה, מוקדם להספיד את התעשיות המבוססות על פחם ודלק מחצבי, הם יישארו כאן הרבה אחרינו.

גישת יחסיות הערכים של אלם בלום טוענת שלכל עמדה יש משקל ומשמעות משלה. תפקידו של החוקר לברר את העמדות האלו ולהראות מה אנשים חושבים. ומכאן כל הגד הוא לגיטימי אם אנשים מחזיקים בו. התוצאה היא שלכל אחד יש את האמת שלו. המדע המערבי צריך להגיע לאמת, מכיוון שאם אנו מדברים על נרטיבים מתעלמים מהשאלה האם זה קרה? זהו חלק מהבעיה הסביבתית - יחסיות הערכים. יש אמת סביבתית שהיא מעבר לנרטיבה. אך היא נעלמת בתוך יחסיות הערכים האחרים.

אל גור, לשעבר מועמד לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הדמוקרטית כתב בספרו, 'אמת מטרידה', כי כל אחד מאיתנו תורם להתחממות כדור הארץ וכל אחד מאיתנו יכול להיות חלק מן הפיתרון (גור אל, 182). כוונתו של אל גור שכל אחד מאיתנו יכול לחשוב ירוק יותר. אבל מאחר ורוב פליטת גזי החממה מתרחשים כתוצאה מפעילות של תאגידים, נראה כי הפנייה לציבור שיצמצם את השפעתו על התחממות כדור הארץ, הינה כלכלית ולא אידיאולוגית, שכן אנרגיה ירוקה הרבה יותר יקרה, ותאגידים אבים מתנערים מאחריות אקולוגית, ורואים בכך אחריות של משהו אחר.

"העימות עם אתגר האנרגיה-אקלים של ימנו הוא סדרה של הזדמנויות כבירות המוסוות כבעיות בלתי פתירות" (ג'ון גרדנר, מייסד ארגון קומון קוז). הגזע האנושי אינו יכול להניע את הצמיחתו בעזרת אותה מערכת המבוססת על דלקים והדפה אותנו אך תוך תקופת אנרגיה-אקלים. ירוק כבר אינו שיגעון אופנתי, ירוק כבר אינו הצהרת אופנה, ולא משהו שעושים על מנת להתנהג יפה. ירוק הוא האופן שבו מגדלים בונים, מעצבים, מייצרים, עובדים וחיים. ירוק הופך לדרך החכמה היעילה והזולה ביותר כשמחשבים את כל העלויות. ירוק הופך ממונח בוטיק ל"יותר טוב", מבחירה לצורך, משיגעון לאסטרטגיה שתכליתה ניצחון, מבעיה בלתי פתירה להזדמנות גדולה. יש הרואים זאת כבר עכשיו, אחרים יראו זאת בקרוב. בסופו של דבר זה היה ברור לכולם (פרידמן, 180-181).

סוגיות סביבתיות מציבות בפני התעשייה אתגרי ניהול חמורים, הכוללים בעיות שלעיתים מזומנות אפילו קשה להבינן כיוון שהן נתונות מחוץ לתחומי הפעולה המסורתיים של עולם העסקים. כמה חברות בין לאומיות מנוהלות היטב פיתחו גישות שיטתיות למניעת זיהום במקור. הן בפיתוח מוצרים הן בתהליכי הייצור. חברות אלה טוענות שמדיניות זו חסכה להן כספים רבים, הפצת הידע שלהן, בכל הקשור לטיפול וסילוק פסולת, הייתה יכולה לקדם את איכות הסביבה בקנה מידה נרחב יותר. בעוד שלחברות הגדולות יש מקורות כספיים לפיתוח המתודולוגיה הנדרשת, אין החברות הקטנות יכולת לעשות יותר להתמודדות עם בעיית איכות הסביבה מאשר להעתיק את מה שהאחרות פיתחו.

הכלכלה הירוקה עומדת להיות אם כל השווקים, הזדמנות של פעם בחיים להשקעה כלכלית מפני שהפכה למהותית כל כך. חברות הנערכות למכירת מוצרים המבוססים על אנרגיה ירוקה, ייהנו מיתרון אסטרטגי, ושיווקי. השקעה נבונה בחברות אלו יכול להיות משתלם לטווח הארוך. גם שינוי התפיסה השיווקית של עסקים לירוקים יותר יכול להניב תוצאות כלכליות חיוביות כלפי הציבור. לדוגמא, תיקון לחוק החשמל שהתקבל ביוני 2008 מחייב לרכוש את עודפי החשמל מיצרנים של אנרגיה סולארית, פותח הזדמנות להצבת פנלים סולאריים, ולמכור את החשמל למדינה. זהו לא צירוף מקרים שבשנת 2007 ירוק היה המונח השכיח ביותר ברישומי הסמלים המסחריים.

        אז..תחשבו ירוק..

הערות וביקרות

ככל שיותר אנשים אחראים לאותה בעיה, כך תחושת האחריות של כל אחד מהם קטנה יותר.  הרי כל אדם יכול לתרץ את התנערותו על ידי גלגול הבעיה לאחר. מסיבה זו, יכול להיות שמדינות שונות התנערו מאחריותם כלפי הסביבה. תרחיש זה נראה כמתקבל על הדעת, ועלול להתרחש בהיעדר מערכת אכיפה עולמית. מערכת אכיפה כזו לא עשויה לקום בקרוב, שכן, קבוצות אינטרס עושות אמץ רב למנוע מערכת כזו.

יכול להיות שכל הדיון הזה הוא דיון על בלי מה. לא בשל אי דיוקים בנתונים, אלא מאחר וקצב ההתקדמות הטכנולוגית יהיה מהיר מספיק על מנת לייצר פתרונות ישימים ולהטמיע אותם במדינות העולם. יכולים להתרחש גם תרחישים אחרים מלבד אלו שהוצגו כאן. הם הגיוניים לא פחות מאלו שהוצגו. למרות זאת, התרחיש שלפיו העולם עומד בפני מצב אקולוגי פוסט נורמאלי הוא תרחיש סביר, וראוי להתכונן אליו גם אם לא יתרחש.

בעיות הסביבתיות מצטיירות כ"מדעיות", אולם הן נובעות משיקולים פוליטיים, חברתיים וכלכליים. בעיות סביבתיות נובעות מטעויות בתפישות עולם ובמדיניות או מאינטרסים כלכליים של בעלי הון גדולים ועושי דברם בקרב מקבלי ההחלטות, שיש להתמודד עמן בדחיפות לא רק כדי להציל את הסביבה מיד האדם אלא גם כדי להגן על בני האדם עצמם, ושהדרך להתמודד איתן היא פוליטית (אבנר דה שליט, 2005).

חשיבה ירוקה לא חייבת להיות תפישה המנוגדת לפיתוח. ניתן לפתור בעיות סביבתיות ברוח הקיימות, וללא מניעת פיתוח. מעבר לאנרגיה המנצלת את משאבי הטבע עשוי להיות הפתרון לבעיה, באופן כזה שהתחממות כדור הארץ תסייע לייצור כמות אנרגיה גדולה יותר.

רשימת מקורות

Begley, Sharon (2007). "The Truth about Denial". Newsweek, 13.8.2007.

Bohannon. J. (2006). Running out of water and time: Geography, politics and war combine to make the Gaza Strip a worst-case scenario for water-resource planners. Science. 313(5190). 1085-1087.

Conteh C. Policy implementation in multilevel environments: Economic development in Northern Ontario CANADIAN PUBLIC ADMINISTRATION / ADMINISTRATION PUBLIQUE DU CANADA VOLUME 54, NO. 1 (MARCH/MARS 2011) , PP. 121–142.

Freudendurg, William &Gramlin Robert (1994). "Oil in Troubled Waters". Albany: State University of New York Press.

Huntigton Samuel P."The Erosion of American National Interest". 2004.

Krogman, Naomi, (1996) "Frame Disputes in Environmental Controversies"/ Sociological Spectrum.

Lobell, David & Field, Christopher (2007). Global scale climate-crop yield relationships and the impacts of recent warming. Environmental Research Letters (March 2007)/ E-jornal/ iop.org.

McCright, Aron & Dunlop Riley (2003)/ Defeatinh Kyoto: The Cnservative Movements Impact on U.S Climate Change Policy. Social Problems Vol 50 no 3:348-373

New Economic Foundation and Greenpeace (2004). Cast adrift: how the rich are leaving thr poor to sink in awarming world. Briefing note.  newwcinimics.org.

Mendy Francisca Reyes. "Chilen congressional politics under president Lagos: environment and politics in chile 2000-2006". Local Environment Vo;.15, No. 2, Fedruary 2010, 83-103.

Rees, Willian E. (1992). "Ecological footprints and appropriated carrying capacity: what under economics leaves out". Environment ment and urbanization 4 (2): 121-130.

Shomar. B. (2006). Groundwater of the Gaza Strip: is it drinkable? Environmental Geology, 50(5), 743-751.

Shomar Basem. "The Gaza Strip: politics and environment". Water Policy. IWA Publishing. 3 December 2009.

Simms Andrew, John Magrath & Hannah Reid (2004). Up in smoke? Threats From and Respoonses to, the impact of global warming. London: IEED.

Timmons Roberts, J & Bradley C. Parks (2006). "A Climate of Injustice. Boston: MIT Press.

UN (2005). Report of the international commission of inquiry on Darfur to the United Nations Secretary-General. un.org, 27.4.2009.

Tal, Alon (2002) Pollution in a Promised land: An Environmental History of Israel. Barkeley: University of California Press.

Wolman Abel, "pollution as an international issue". 2004

אטינגר, ליה (2002). "המחיר שמשלמת החברה הצרכנית: טביעת הרגל האקולוגית". Heschel.org. 25.4.2009.

בלאנדר דנה, "פוליטיקה ירוקה בישראל" בתוך המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2007.

גרסטנפלד מנפרד. "סביבה ובלבול". מבוא לאקולוגיה עכשווית. הוצאת חדקל, 1998.

דה שליט, אבנר. אדום ירוק – דמוקרטיה צדק ואיכות סביבה. הוצאת בבל מרכז השל, 2005.

הארץ, 30.5.11, "גרמניה החליטה לסגור את הכורים הגרעיניים".

טל אלון. "הסביבה בישראל" משאבי טבע, משברים , מאבקים ומדיניות מראשית הציונות ועד המאה ה-21. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.

פרידמן תומס ל. "חם שטוח וצפוף" האתגר: לשנות את העתיד.הוצאת אריה ניר. 2009.

קליאוט נורית, שלומית פז ואורן קידר (2008) סקר עמדות לקראת חקר המוכנות לשינוי אקלים בישראל.

רבינוביץ דני. "הנה זה בא". כיצד נשרוד את שינוי האקלים.הוצאת הקיבוץ המאוחד. דפוס חדקל תל אביב 2009.