מאמר זה דן במניעים להשקעתם של בעלי הון במדינות זרות להם, ובתרומות והנזקים הנוצרים מהשקעתם של תאגידים זרים בכלכלה מקומית. המאמר גם סוקר את יחסי הכוחות בין תאגידים זרים ותאגידים מקומיים.
מהם המניעים להשקעתם של בעלי הון במדינות זרות להם?
האידיאולוגיה הליבראלית רואה את העולם כזירה בה מתחוללת תחרות בין פרטים המחפשים באופן מתמיד דרכים למקסם את רווחיהם. פרטים מחפשים רווח אבסולוטי, אך לא פחות חשוב מכך הינו הרווח היחסי, שכן, אגירת כסך עלולה להיות הפסד כספי כאשר יש אינפלציה.
ביכלר וניצן אף טענו לחתירה להצבר הון דיפרנציאלי (ביכלר וניצן, 2001). כלומר, מטרת משקעים הוא להרוויח יותר מהאחרים.
המניעים להשקעה הם גם קיומיים מאחר והבורגנות צריכה ליצר יותר ולמכור יותר על מנת להתקיים (מרכס ואנגלס, 1848). אינטרסים אלו שזורים גם בחלק מהתרבויות והדתות המערביות המודרניות (וובר, 1905). אחד הביטויים לתפיסה התרבותית להשקעה, בא ליידי ביטוי בתפיסה שהכסף צריך לעבוד בשבילנו ולא סתם לנוח בבנק.
כך או כך, הקפיטליסט עושה את רווחו מהשקעת כספו בסיבוב פיננסי נוסף, וחי בתרבות המעודדת צריכה גבוהה.
כ-18% מהכסף הפנוי בעולם המערבי מופנה לשווקים מתפתחים. את המשקיעים בשווקים אלו ניתן לחלק לשלושה סוגים: משקיעים אסטרטגים, משקיעים מוסדיים ומשקיעים פרטיים (רגב אביב).
משקיעים אסטרטגים זרים
אלו רוכשים חברות על מנת להשיג טכנולוגיה או מומחיות ספציפית, ונוטים לחפש באופן מתמיד דרכים להתייעלות כלכלית ולהגדלת היקף המכירות, על מנת להגדיל את הונם, גם על חשבון רווחת עובדיהם.
דרישה לחלוקה צודקת של הון במדינותיהם הובילה את בעלי ההון להשקיע את הונם במדינות חוץ (טוכולסקי ק, 2010). התאגידים נודדים כדי להיפטר מממשלות אלו אם הדבר נוח יותר לתאגיד.
כאשר החברה רשומה במדינה מסוימת היא חברה פנימית, ומקבלת הטבות מהמדינה לפי שיקולים מקומיים. ממשלות מעטות מצליחות להשפיע באמת על מדיניות ההעסקה של תאגידים (Lichtenstein Nelson, 2009). ובייאושן הן נאלצות להציע השקעות ויוזמות כתגמולים במטרה לשמור את המשרות במדינה.
במדינות מסוימות ניתן למצוא מקלטי מס. מקלט מס היא מדינה שרמת המיסים בה נמוכה או אפסית. מדינות המעניקות מקלטי מס נהנות ממשיכת הון זר, תעסוקה לשירותים שונים, פיתוח התקשורת, הבנקאות, חברות נאמנות וכו' (ויקיפדיה). חלק מהתאגידים בין לאומיים מעבירים את רישום החברה למדינות אלו על מנת לחסוך בהוצאות המס.
מקלטי מס גם מהווים מקום להלבנת הון זר שמקורו במסחר בלתי חוקי, פשע מאורגן ופעילות בלתי חוקית.
מדינות זרות גם מהוות שוק נוסף, שבעלי הון מעוניינים לחלוש עליו לצורכי התרחבות, מאחר והמשאבים במדינות המתפתחות מוגבלים יחסית לתחרות הרבה בשווקים אלו.
משקיעים מוסדיים ופרטיים
משקיעים מוסדיים זרים הינם בנקים, חברות וקרנות. הם רוכשים מניות כחלק ממדינות פיזור ההשקעות בעולם. את הכסף שאנשים חוסכים הם משקיעים בהלוואות בריבית גבוהה יותר.
משקיעים פרטיים זרים משקיעים לרוב על ידי חברות לניהול השקעות הממליצות על מניות מסוימות ומספקות דרך נוחה לביצוע ההשקעה.
ריבית גבוהה במדינה מסוימת מושכת זליגת כספים למדינה זו. משקיעים מוסדיים ופרטיים קונים את המטבע במדינה שבה הריבית גבוהה יותר.
רווחים גבוהים יותר מוצעים במדינות המתפתחות. ברוב המדינות המפותחות שיעור הריבית הוא מתחת לאחוז או מסביב לו. במדינות המתפתחות שיעור הריבית גבוה יותר, והוא נע בין 3-7 אחוזים (Forex Place) ומהווה אפיק השקעה טוב יותר.
גם השקעה באיגרות חוב ממשלתיות במדינות מתפתחות מאפשר קבלת שערי ריבית גבוהים יותר (באופן כללי, התשואה באג"ח גבוה יותר משיעור הרבית באותה מדינה). במדינות המפותחות ניתן להשיג עד כחמישה אחוזי תשואה. לעומת זאת, בשווקים מתעוררים, המשקיעים יכולים לקבל שעורי תשואה גבוהים בהרבה. למשל, בשנת 2009 התשואה לפדיון של אגרות חוב ממשלתיות במדינות מתפתחות נע בין 4 ל-13 אחוזים (TheMarker).
עבור כלכלה מתפתחת, צעדים קלאסיים שיינקטו, כדוגמת תיעוש מהיר, או ליברליזציה של המשק יביאו עימם לרוב נתוני צמיחה מרשימים. בכלכלתה של מדינה מפותחת לעומת זאת, הנמצאת כבר ברמת תיעוש גבוהה ומצויה בכלכלת שוק יציבה, יש פחות מקום לרפורמות מרחיקות לכת בכלכלה, ופחות מקום לצמיחה. כלומר פוטנציאל הצמיחה שלהן יהיה קטן יותר משל כלכלה מתפתחת.
מסיבה זו המדינות שבהן קצב הצמיחה הוא הגבוה ביותר הן דווקא אלה של המדינות המתפתחות, בעוד בקרב המדינות המפותחות, קצב הצמיחה יציב ועל פי רוב אינו עולה אל מעבר אחוזים בודדים.
סיכוי לרווח גדול יותר כרוך לרוב בנטילת סיכונים גדולים יותר (אינפיניטי). סיכונים אלו מתבטאים בחוסר ודאות לגבי שיעור הרווח, ועד סיכוי להפסיד את הכסף שהושקע.
אחת הדרכים להתמודד עם קונפליקט זה הוא בפיזור השקעותיהם במקומות שונים בעלי רמות סיכון שונות. דרך אחרת היא על ידי ריכוז משאבים והסכמים בין לאומיים.
ארגון הסחר העולמי, האיחוד האירופי, נפטא, מרקוסור, אסיאן, פטאא והסכמי גאטט, מהווים דוגמאות לריכוז משאבים והסכמים בין מדינות, אשר מעודדים מסחר בין מדינות על ידי פיקוח על מחירי מכס נמוכים ויצירת מנגנון לפתרון סכסוכי מחסר.
ארגון הסחר העולמי והאיחוד האירופי, בולטים במיוחד במרכזיותם בכלכלה העולמית, שכן פעילותם היא גם כלכלית ולא רק חוקתית.
כשל שוק
הכלכלה הקלאסית נשענת על הנחת יסוד בסיסית של ביקוש והיצע, כאשר יש מוכרים רבים וקונים רבים, ללא
שיתוף פעולה בין מוכרים וקונים. שיתוף פעולה כזה הופך צד אחד (מוכרים או קונים) לגוף אחד, ובכך מערער את הנחת היסוד שעליה נשענת הכלכלה הקלאסית.
זו הסיבה שקונים או מוכרים מנסים לישר קו. זו גם הסיבה שבמצבים רבים פעילות כזו היא עבירה על החוק (למשל קרטל, הרצת מניות וכו'). שיתוף פעולה בין מוכרים יוצר מונופסון. במקרים זה המוכר עומד מול קבוצה של קונים מתואמים, והוא לא יכול להתמקח איתם.
כ-95% מההשקעות בעולם נעשות באמצעות המדד של סטנלי מורגן. זוהי גם ניסיון ליישור קו בין קונים.
איך העולם מתמודד עם משקיעים זרים?
באמביוולנטיות מסוימת. משקיעים קווטים ניסו לרכוש את חברת הפטרוליום הבריטיBP. הבריטים הסכימו רק ל-22% מהמניות. מקסיקו ישנם עסקים הניתנים להפרטה, לאלו שלא, ולכאלו שלא ניתנים להפרטה על ידי זרים או באופן מוגבל.
בישראל יש השקעות זרות רבות, אך באופן מסורתי משקיעים לא אוהבים להשקיע בהפרטות מפני שישראל היא בירוקרטית מדי. גם כאשר הזרים מגיעים הם מושכים את הכסף מבנקים ישראלים. ההיסטוריה מלמדת שגם המעטים שמגיעים לא תמיד נשארים הרבה זמן (2all).
אילו תרומות ונזקים נוצרים מהשקעתם של תאגידים זרים בכלכלה מקומית?
תאגידי ענק בין לאומיים משנים את פני העולם. סעיף יסקר את השפעות התאגידים בפוליטיקה, הפרטה, פיקוח
על מזון, איכות סביבה, ומימוש שיקולים מקומיים.
פוליטיקה
האידיאולוגיה הליבראלית מעודדת קשרי הון שלטון. פרלמנטרים רבים קשורים חברתית, וכלכלית לבעלי הון. אחת הדרכים להשיג תמיכה פוליטית הוא על ידי שתדלנות (לובי פוליטי).
חברות לובינג מציעות את שירותיהן על מנת להשפיע על תהליכים כלכליים, ציבוריים ופוליטיים באופן שיקדם את המטרות העסקיות והרווחיות של בעלי אינטרסים (הלוביסט).
לובי מעודד שחיתות, שכן לוביסטים ושולחיהם יכולים לפתות את נציגי הציבור באמצעות שוחד, טובות הנאה או הבטחות לדברים אלו בעתיד.
לדוגמא, איל ההון מארק ריץ' שהואשם בביצוע עבירות מס חמורות בארצות הברית, ונמלט לשוויץ. אשתו לשעבר של המיליארדר תרמה כספים למפלגה הדמוקרטית, למרוץ של הילרי קלינטון, ופרקליטו הועסק בבית הלבן בתקופת כהונתו של קלינטון. ריץ' קיבל חנינה במחטף שביצע ביל קלינטון רגע לפני שעזב את הבית הלבן, וזאת מבלי לשתף בהחלטתו, כמקובל, את משרד המשפטים האמריקאי. קשרי ההון שלטון במקרה זו (ורבים אחרים) נראים לא טוב. גם בתי הנבחרים האמריקאים וגם חוקרים פדראליים, חשבו שהקשר בין הון ושלטון כאן הוא לא תקין, וחקרו (כל גוף בנפרד) את הנשיא קלינטון בחשד שהמיליארדר ריץ' קנה את חנינתו בכסף (אבנרי אריה, 222, 277).
שתדלנות מעודדת גם חוסר יעילות של השוק. חברות מצליחות בזכות הסיוע ממשלתי או זכייה במכרזים שהושגו על ידי לובי ולא בזכות כושרן התחרותי בשוק. מחקרים מצאו שבמדינות שבהן רמת השחיתות גבוהה, שיעור קטן יותר מן התמ"ג מופנה להשקעה ושיעורי הצמיחה נמוכים יותר (מעות).
לובי פוליטי מעודד אי שוויון כלכלי מפני שקבוצות אוכלוסיה (בעיקר בעלי הון או סקטורים מסוימים מקבלים סיוע מכספי ציבור, ובעצם דואגים שהנבחרים יסבסדו אותם, בתמורה לטובת הנאה לאותם נבחרים.
לתאגידים הגדולים משאבים כלכליים רבים יותר משל התאגידים המקומיים, היכולת שלהם להשיג טובות הנאה מנבחרי ציבור מקומיים גדולה יותר. אחד החששות של תומכי האידיאולוגיה המרקנטיליסטית, היא שהתלות בתאגידים עלולה לשעבד את המדינה לגופים אלו.
מאחר וההחלטות של התאגידים נעשות משיקולים כלכלים בלבד (ולא מתוך שיקולי בורגנות לאומית), ההשלכות על המדינות שבהן התאגידים פועלים יכולות להיות הרסניות מבחינה פוליטית. מנהלי קוקה קולה למשל, החליטו להחליף את הסוכר במוצריהם מטבעי למלכותי. ההחלטה גרמה למאות אלפי חקלאים מובטלים בפיליפיניים, שרובם הצטרפו לתנועת גרילה שנלחמה במדינה().
גם חיי אדם מתגמדים לאור השיקולים הכלכליים. לדוגמא, חלוקת הרווחים מהכנסות הקזינו ביריחו חולקו בעיקר בין איל הון היהודי אוסטרי מרטין שלאף, ומחזיקי משרות בראשות הפלסטינאית (מוחמד רשיד וג'יבריל רג'וב) הנמצאת בלחימה עם מדינת ישראל, וחלק מכספים אלו סייעו ללחימה נגד מדינת ישראל. נקודת הממשק בין האינטרסים הביטחוניים של ישראל לבין הרצון לרצות את בעלי ההון התומכים בפוליטיקאים הגיעה לשיא ציני כשבהזדמנות מסוימת, לאחר ירי שבוצע מגג בניין הקזינו ביריחו לעבר חיילי צה"ל, התבקשו גורמים בכירים בצבא שלא להשיב אש לעבר הבניין המפואר, מחשש שייהרס (אבני ארייה, 232).
הפרטה
מהלך ההפרטה הוא בעיקרו תוצר של הכוח הרב שנצבר בידי התאגידים התעשייתיים והפיננסיים הפרטיים הגדולים בארצות המערב, ובעיקר של ארצות הברית. כיוון שבארצות רבות מילאה המדינה תפקיד מרכזי בפיתוח כלכלי, הרי שהשתלטות שכזאת חייבה הפרטה של תאגידים ממשלתיים וצמצום של הפעילות הכלכלית של הממשלות (חסון יעל, עמוד 4). אחד הדברים שהשלטון יכול לעשות בשביל ההון הוא מסחור של משאבים שבעבר לא היו סחורות. המצב שנוצר הוא שתאגידים מחזיקים במשאבים מקומיים, כאשר את הזיכיון לפעול הם קיבלו מהריבון.
השקפה ליבראלית על השקעת תאגידים זרים בכלכלה המקומית טוענת שמאחר ומשקיעים זרים יכולים לייצר במחיר זול יותר, הם יהוו תחרות לעסקים מקומיים, ויעודדו הורדת מחירים והתייעלות במשק, ובכך יסיעו למטרת הכלל.
בעלי גישה לאומית, טוענים מנגד כי הפרטה מסנדלת את יכולת הממשלה להפעיל פעילות פיסקאלית. לפי מדיניות זו הממשלה יכולה להתניע את הכלכלה, ובכך להשפיע על התנהלות המשק, אך היא יפה רק כאשר חלק מהפעילות במשק היא על ידי הממשלה ולא ביזמות פרטית.
הפרטה גם בעייתית כאשר מפריטים משאבים אסטרטגיים, למשל, עיתונות. העיתונות הינה כלב השמירה של הדמוקרטיה. ככזו היא מחויבת לקדם תהליך ביקורת חופשית על פעולות השלטון ועל החברה כולה. עיתונות המצויה בידיים פרטיות אינה מסוגלת למלא את תפקידה הדמוקרטי. עיתונות בידיים פרטיות בודדות הופכת במהרה לכלי שרת בידיו של בעליה שלרוב מעוניין להגדיל את נכסיו ואת השפעתו, ותו לא. עיתונות בידיים פרטיות בודדות הינה עיתונות חולה. עיתונות שכזו אינה מסוגלת לטפל באופן נאות במרבית הסוגיות הדמוקרטיות שעל הפרק (העמותה לדמוקרטיה מתקדמת).
מאחר ותקשורת היא עסק מצד אחד ואמצעי התקשורת מעצב את דעת הקהל, מצד שני, עולה השאלה האם ראוי שחברות כלכליות זרות ישלטו על דעת הקהל המקומית? כאשר העיתונות בחינם אנשים מעוטי יכולת יקראו חומר מגמתי. לדוגמה, לחינמון של שלדון אדלסון, התומך בעמדותיו הלאומיות ליבראליות של הליכוד.
פיקוח על מזון
הפיקוח על המזון מופרט בהדרגה מפיקוח על ידי המדינה, לפיקוח של תאגידים פרטיים. רוב המזון שאנו אוכלים,
איננו מיוצר במדינה אחת, אלא הוא תוצר של פס הייצור העולמי. הבעיה כאן היא כפולה. ראשית, על מנת לשמר את המזון וליפות אותו, מחדירים לו אי אלו חומרים. חלק מחומרים אלו אסורים למאכל על ידי הFDA. למשל, פוספט, אנטיביוטיקה, זרחן וכו'. שנית, האחריות המשפטית על מזון לא ראוי למאכל נופלת על תאגיד (ולא על אדם מסוים), בזמן שבקרת האיכות ברוב הפעמים הינה פנים תאגידית ממשלתית.
תאגידים שולטים באמצעי התקשורת, ומחזיקים בבעלי פרופסיות המשווקים את מוצרי התאגידים בחסות המדע. כאשר פרופסיונאלים נותנים את דעתם בנושא בו הם מבינים, יש נטייה להאמין להם כבר סמכא בתחום. אבל בפועל, ברוב המקרים, אנשים אלו קשורים במידה כזו או אחרת לנושא, ומרווחים מהצגת מידע באופן מוטה.
למשל, כאשר שפעת החזירים עלתה לכותרות, רופאים רבים, ובניהם גם חברים ב-FDA בקריאה להאיץ את תהליך הפיתוח של החיסון למחלה. תהליך אישור החיסונים היה לקוי ולא נבדק על פי הכללי הFDA. למדינות רבות בעולם, שווק שיש רשימת המתנה ארוכה לקבלת החיסון, וחלקם אף רכשו את החיסונים חודשים לפני שיוצרו. בישראל למשל, נותרו שישה מליון וחצי חיסונים לשפעת זו. הקולות האלטרנטיביים שטענו שהמחלה לא שונה במהותה משפעת כמעט ולא הושמעו. פתרונות ביניים כמו למשל, שטיפת ידיים קיבלו גם הם שיווק מאסיבי, שגרר עימו קניית נהירה המונית על מוצרי היגיינה מיותרים כמו סבון ללא שטיפה.
איכות סביבה
בשנת 2007 פרסם האום דו"ח הקובע בוודאות שכדור הארץ מתחמם, והתריע על הצפוי כתוצאה משינוי מזג האוויר, רעב, סופות, הצפה של ערי חוף ועוד (גרינפטר מרלין אביבה, 2007).
למרות זאת הקביעה ה'וודאית' שכדור הארץ מתחמם כתוצאה מפליטת גזי חממה, איננה חד משמעית, מאחר והיא נשענת על מתאם ולא נסיבתיות. תיאוריות אחרות (למשל, תיאוריית השונות הסולארית, התחממות כשונות טבעית וסוף עידן הקרח הקטן) טוענות שסיבת ההתחממות איננה קשורה לגזי החממה.
האתר אייר ונט חשף בסוף השנה שעברה התכתבויות דואר אלקטרוני בין מדעני היחידה למחקר אקלימי. מתחלופות המכתבים עולה כי המדעים ביצעו מניפולציות שונות בנתונים ובחישובים כדי לבסס את הקביעות בדבר התחממות כדור הארץ והתעלמו במפורש מממצאים סותרים (מן רפי, 2009).
אל גור, לשעבר מועמד לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הדמוקרטית כתב בספרו, 'אמת מטרידה', כי כל אחד מאיתנו תורם להתחממות כדור הארץ וכל אחד מאיתנו יכול להיות חלק מן הפתרון (גור אל, 182).
חשוב לציין בהקשר זה כי המזהמת העיקרית ארצות הברית מסרבת לחתום על האמנה לצמצום גזי חממה בטענה שהדבר יפגע בכלכלה האמריקאית (איתן טל, 2007). אך יש ניסיון להטיל את נטל זיהום האוויר על המדינות המתעכבות טכנולוגית.
מאחר ורוב פליטת גזי החממה מתרחשים כתוצאה מפעילות של תאגידים, נראה כי הפנייה לציבור שיצמצם את השפעתו על התחממות כדור הארץ, הינה כלכלית ולא אידיאולוגית, שכן אנרגיה ירוקה הרבה יותר יקרה. התאגידים מתנערים מאחריות אקולוגית, מבחינתם זו אחריות של משהו אחר.
תאגידים מהווים גורם מרכזי להרס סביבתי. הם אחראים לרוב הפסולת הרעילה בעולם, מחצית מפליטות הגזים, לכרית יערות, דיג מופרז וכו'. זאת מפני שלחברות בין לאומיות אין קשר או יחס אל הנוף והתרסות בהן הן פועלות. בתהליך הייצור הן גורמות למפגעים סביבתיים ואח"כ עוזבות ועוברות למדינה אחרת ומשאירות אחריהן נזק אדיר (1997Karliner, ).
אורח החיים המודרני צורך כמויות אדירות של כימיקלים, פחמימנים ומתכות (פרידמן 1999). במידה שלא ינקטו פעולות כדי לצרוך פחות חומר, עומדת האנושות לחסל על ידי שריפה, חימום, ריצוף, אשפה, מתן זיכיונות, עישון ועוד, את השטחים, היערות, הנהרות, כרי הדשא ושאר משאבי הטבע.
מדינות שבהם התיעוש משגשג, הנזק בסביבתי הוא עצום (למשל, ארצות הברית, קנדה, בריטניה, סין הודו וכו').
מימוש שיקולים מקומיים
השיקולים המקומיים להשקעותיהם של תאגידים זרים בכלכלה מקומית הם: צמיחה כלכלית, הגדלת כמות המשרות בשוק, מינוף הכלכלה המקומית ותיעוש.
צמיחה הוא תהליך הגידול בנטו התוצר הלאומי בשנה בניכוי אינפלציה. המשמעות היא שקופת המדינה מתעשרת. גם כמות הגורמים הפרטיים הפועלים במדינה גדל כתוצאה מצמיחה.
מכאן נובע שיש קשר הפוך בין הצריכה (הפרטית והממשלתית) לצמיחה. ככל שהצריכה גדולה יותר, יותר סחורות מיובאות מחו"ל, ומהצמיחה קטנה יותר. למעשה הצמיחה מושפעת גם מהפרטת המשק. כאשר מוכרים משאבים לאומיים, נכנס כסף לקופת המדינה. לכאורה, שיעור הצמיחה יגדל, אך הפועל, בשנים הבאות לא יכנסו הכנסות לקופת המדינה ממשאבים אלו, אלא, ההכנסות יגיעו לבעלי ההון שרכשו את המשאבים האלו.
חשוב לציין שצמיחה איננה פיתוח (Genereux Jacques, 2002). המרוץ אחר הצמיחה מגדילה בצורה מסוכנת את הנזקים הקולקטיביים (זיהום, הצטברות של פסולת שלא ניתן למחזר וכו'). בפועל, רק הסדרה פוליטית מסוגלת להתמודד עם בעיות אלו (Genereux Jacques, 2002).
להגדלת כמות המשרות בשוק יש מספר יתרונות בולטים. הפונקציה הישירה היא שמחזור הכנסות המדינה ממיסים גדל. בעקיפין נראה כי, כולם מרוויחים מהיוזמות של בעלי ההון. בעלי הון מייצרים מקומות עבודה לאנשים אחרים, ולכן הם מועילים לכלל החברה (דייויס ומור, 1945). גם כמות הכסף העובר מידי ליד גדל. תובנות אלו נובעות מהאידיאולוגיה הליברלית.
גישות מרכסיסטיות רואות את דריסת רגליהם של התאגידים הזרים כממסחרת את המדינות, ומשעבדות אותם לטובת הכלכלה. הם גם מתנגדים לשעבוד העובדים על ידי בעלי ההון כתוצאה ממסחור הון בין לאומי, וטוענים שיש לצמצם את הניידות הבין לאומית של מוצרים והון.
מינוף הכלכלה המקומית תלוי גם ביכולת הכלכלית של התושבים. כאשר הייצור גדל, יש לאנשים יותר כסף, והם מגדילים את הוצאותיהם. באופן זה, יותר כסף עובר מיד ליד בכלכלה המקומית.
חשוב לציין שאי השוויון בתוך המדינות הקפיטליסטיות איננו מצטמצם ולהפך. לדוגמא, נתוני חלוקת ההכנסה הלאומית בישראל לשנת 2008 מעלים כי בעשור האחרון, חלקם של העובדים ירד. חלקם של המעסיקים גדל, מ-%13 ב-2000 ל-%15 ב-2008; חלקם של העובדים, לעומת זאת, ירד במהלך מרבית העשור. ב-2000 הוא עמד על %66, בעוד שב-2008 הוא עמד על 62% (מרכז אדווה, 2009).
מדינות רבות מסתמכות על האמצעים הטכנולוגיים החדישים שאותם תאגידים זרים ייבאו איתם, והתיעוש שיבוא כתוצאה מטכנולוגיות אלו.
ברוב המקרים התוצאה היא חלקית, ומלווה גם בהטבעת התרבות האמריקאית באוכלוסיה המקומית, לרוב על חשבון התרבות המקומית.
מהם יחסי הכוחות בין תאגידים זרים ותאגידים מקומיים?
על מנת לבחון לדון בשאלה זו, אסתמך על חלוקת המשאבים העולמית.
הגדרת הלאום של התאגיד מוגדרת על פי המדינה בה ממוקם המטה הראשי, מאחר והדרג הניהולי הבכיר הוא הדרג הלוקח את ההחלטות הקשורות לתאגיד.
כ-90% מהתאגידים מיקמו את המטה הראשי שלהם בצפון המתועש; ארה"ב, אירופה ויפן. יותר ממחציתם ממוקמות בחמש מדינות בלבד (צרפת, גרמניה, ארה"ב, יפאן והולנד) (קארלינר ג'ושוע, 1997). בעוד ש80% מאוכלוסיית העולם חיים במדינות עניות (ארגון הסחר העולמי).
בניגוד לתפיסה הליבראלית הטוענת שהמסחר והון בין לאומי משפרים את חיי אזרחי כל העולם, נתונים אלו תומכים בתפיסה, שהכלכלה מטיבה עם התאגידים החזקים. מרכסיסטים אכן רואים בשוק כזירה לא שוויונית, מאחר והעושר הכלכלי של תאגידים זרים רב יותר משל התאגידים המקומיים.
התפיסה המריטוקרטית הרווחת בציבור, לפיה, כל אחד מקבל את המגיע לו על סמך מאמציו, כישוריו יכולתו הכלכלית לא רק שמטיבה עם העשירים יותר, אלא גם נותנת לגיטימציה לאי השוויון בחלוקת המשאבים, מפני שכל אחד זוכה לתגמול על פי יכולתו. רטוריקה של שוק חופשי, שבו כוחות השוק דומים לכוחות הטבע, באה לתת לגיטימציה למצבים בלתי לגיטימיים, פותרת את התאגידים מאחריות חברתית, ואף משבחת אותם על שהיו יותר פקחים ונצלו את כוחות השוק. זו גישה קשה לבעלי גישה ביקורתית וחברתית. גישה זו אומרת שאין לכלל ולפרטים בה אחריות כלפי החלשים בחברה.
הפרטת המדינה לתאגידים זרים מעבירה את קבלת ההחלטות מידי הממשלה לתאגידים שהם ברובם בין לאומיים. בעלי השקפה מרקנטיליסטית חוששים שהתלות כלכלית זו תוביל לשעבוד המדינה על ידי התאגידים. מדינות מסוימות אכן מצליחות לעיתים לעכב רכישות מסיביות של תאגידים בין לאומיים. למשל, משרד המסחר הסיני דחה את הצעת קוקה קולה לרכוש את תאגיד המיצים הוייואן, בניסיון למזער השתלטות חברות חוץ על סין (פרידמן יהודה 2009).
אחת הדרכים להשתלט על השוק הוא קביעת מחירי הפסד על סחורות. קביעת מחירי הפסד אינה מוכרת כשיטת מסחר בלתי הוגן. תאגידים מקומיים שלא יכולים להתמודד כלכלית עם לחצים אלו, נסגרים או נמכרים לתאגידים הגדולים יותר.
מרכסיסטים צופים כי, סוף הקפיטליזם הוא שכל ההון ירוכז בחברה אחת, מאחר ותאגידים קונים אחד את השני, וההון מצטבר אצל פחות ופחות תאגידים. נוצר בהדרגה אוליגופול (מספר קטן של מוכרים) ומונופול תאגידי על שווקים.
מונופול מהווה כשל שוק מאחר והקונה עומד מול קבוצה המהווה גוף אחד. במצב זה הקונה לא יכול לבחור ועליו לשלם כל מחיר. ככל שהכוח (לכפות) נמצא יותר בידי מעטים אי השוויון יהיה גודל יותר (Lenski,1966). אפילו ליבראלים אדוקים טוענים שיש להתערב בנקודות במצבים אלו.
לתאגידים בין לאומיים רבים יותר כוח כלכלי ופוליטי מגופי המדינות שבהן הם יושבים. אינדיקציה אחת לכמה חזקים הפכו התאגידים היא להשוות את סך המכירות של כמה תאגידים עם התל"ג (תוצר לאומי גולמי, באופן גס, סך כל הפעילות הכלכלית של המדינה) של מדינות. אז מסתבר שבשנת 2002 תאגידים הרב לאומיים אחראיים לשני שליש מהמסחר הגלובלי בסחורות ושירותים. כמו כן, 51 מתוך 100 מהגופים הכלכליים הגדולים ביותר בעולם, הם תאגידים. 200 התאגידים הגדולים ביותר בעולם ייצרו 27.5% מסך התוצר המקומי הגולמי העולמי וסך ההכנסה השנתית של 200 תאגידים אלו גדולה מההכנסה של 182 מדינות, אשר מתגוררים בהן 82% מאוכלוסיית העולם. ואם אין בכך די, סך המכירות של ארבעת התאגידים הגדולים ביותר בעולם עולה על התוצר המקומי הגולמי של כל אפריקה (Chomsky, 2002 ;Davidson, 2002).
אי השוויון הכלכלי בין התאגידים בא לידי ביטוי גם באי שוויון חברתי ופוליטי. תאגידים זרים רבים זוכים להטבות מקומיות שתאגידים מקומיים לא זוכים להם.
הברונים השודדים
%70 מהסחר העולמי נמצא בידי 40,000 התאגידים הבינ"ל ו-250,000 סניפיהם ברחבי הגלובוס. יותר מ-30% ממסחר זה הוא פנים תאגידי - כלומר מתרחש בין יחידות של אותו תאגיד.
התאגידים כורים, שואבים, מזקקים ומפיצים את רוב מקורות האנרגיה הפחמניים בעולם. הם בונים את תחנות הכוח בעולם, הם כורים את רוב המחצבים העולמיים, הם מייצרים את רוב רובם של המטוסים, המכוניות, הלווינים, המחשבים, מוצרי האלקטרוניקה לבית, הם הגודעים את רוב העצים בעולם ומייצרים כמעט את כל הנייר, מוצרים כימיים, תרופות ומוצרי ביוטכנולוגיה. מגדלים את רוב התבואה העולמית ומעבדים ומשווקים חלק ניכר מהמזון העולמי.
האינטרסים של המדינות החזקות בעולם קשורים בדרך כלל באופן הדוק עם האינטרסים של התאגידים שהן מארחות ודבר זה משתקף במדיניות החוץ שלהן (תאגידים נודדים כדי להיפטר מממשלות אלו אם הדבר יותר נוח להם(. לתאגידים הבין לאומים אין אחריות בפני שום גוף, כל אחריותן היא כלפי הדירקטוריון ובעלי המניות. הם אינם נבחרים כל תקופה, ואינם מייצגים אוכלוסיה ואינם מחויבים לחברה. החברות הרב לאומיות משרתות אינטרסים של בעלי מניות ובעלי הון. אם מפעל מסוים לא מצליח במדינה מסוימת, התאגיד יעבור למדינה אחרת.
כוחה הכלכלי של המדינה נחלש וכתוצאה מכך גם כוחה הפוליטי. זאת כיון שהמדינה תלויה עתה במספר רב מאוד של גורמים ביחס לשנים עברו. מה שיוצר לחצים עצומים על מקבלי ההחלטות ומקטין את יכולת תמרונם (1997Karliner, ).
כסף ייצור וצבא
הבורגנות הופכת את העולם בצלמה (מרכס ואנגלס 1948). עוצמה של תאגידים מתבטאת ביכולת שלהם לכפות את סדר היום הקפיטליסטי על חברות העולם. לכן, האידיאולוגיה הליבראלית, תומכת בצמצום מחסומי סחר ככל האפשר למען התייעלות.
המרוויחים העיקריים מפתיחת השווקים במדינות חדשות הם בתאגידים המעוניינים להיכנס לשווקים אלו. אבל, מה קורה כאשר מדינה לא מוכנה לפתוח את שעריה לתאגידי ענק?
מלחמה היא הדרך הרדיקאלית ביותר לכפיית שינוי בעמדות הפוליטיות של מדינה. בהעדר הסכמה, המפלגה הליבראלית התפשטה בעזרת האימפריאליזם למדינות לא ליברליות, ובחסות טרמינולוגיה של דמוקרטיזציה ומלחמה בטרור.
מרוויחים נוספים ממלחמות הם תאגידים הנותנים שירותים צבאיים למדינות הנלחמות. בעיראק למשל, כמחצית מהפעילות הצבאית הופרטה לחברות פרטיות (Blackwater למשל, נלחמת עבור ארה"ב בעיראק ואפגניסטן). ישנם גם תעשיות צבאיות המרוויחות ממכירת נשק ואמצעי לחימה. ממכר נשק הוא תמיד עניין פוליטי, ומכאן גם קשור בשתדלנות. לתאגידים אלו רווח רב מעסקי מלחמה (לדוגמא, יעקוב נמרודי עשה את דרכו לאלפיון העליון במכירת נשק לאיראן בשנת 1967), והם מהווים לובי פוליטי לפעילויות אלו.
מלחמה גם היא תעשייה. במלחמה המדינה מוציאה כספים רבים על צבא, הוצאה כלכלית זו מהווה הזרמת כסף למשק. הקפיטליזם יכול להוציא את עצמו ממשברים על ידי מלחמות. התעשיות שהמלחמה מייצרת, מפעילה את השוק.
ניאו ליבראליזם עממי
אידיאולוגיה ניאו ליבראלית, דוגלת בהאדרת מעמדו של המגזר העסקי הפרטי, על חשבון מעמדה של המדינה (סבירסקי, 2001). ניאו ליבראליזם היא גישה המטיבה עם התאגידים, למרות זאת היא האסכולה הרווחת בעם. היא הפכה להיות מדיניות העם בשל ההלוואות שאוכלוסיות חלשות יכלו לקחת מהבנקים בשני העשורים האחרונים.
באופן אירוני, הלוואות פזיזות של הבנקים, וחוסר אכיפה של הממשלה היו גורם מרכזי למשבר שתקף את ארצות הברית בשנת 2007. למרות זאת, לאסכולה הניאו ליבראלית עדיין הגמוניה ברוב העולם.
חוק הברזל של האוליגרכיה
מיכלס הגהה לפני כמאה שנה את חוק הברזל: ריכוז מיומנויות, זכויות יתר וצייתנות מאפשרים למנהיגות לצבור כוח רב, ובאמצעותו הם שומרים על מקומם.
מאחר ותאגידים רב לאומיים צוברים יתרון איכותי בשלוש המדדים האלו, אפשר לטעון שהחוק יפה גם על תאגידים אלו.
לסיכום, התאגידים הבין לאומיים נמצאים בצד המנצח. התוצאה הסופית היא מצב בו התאגידים שולטים בעולם, על חשבונם של כל השאר.
מסקנות:
הגולם קם על יוצריו
תאגידים הוקמו בחסות המדינה, וחלקם אף הוקמו מכספי ציבור, למשל קרנות ממשלתיות. האחריות והשליטה של המדינה בתאגידים וקרונות אלו פוחת.
נראה כי יש ירידה בחשיבותה של המדינה בחברה פוסט לאומית. המחזור הכספי של תאגידים גדולים, גדול יותר מזה של מדינות בנוניות. במצב זה, של תאגידים ללא ריבונות, הפועלים תחת סמכות המדינה שבה הם עובדים, אך הופכים לשחקן מרכזי בכלכלה הלאומית.
'הגענו לסוף הדרך. הצבר עולמי והתרוששות מקומית' (ביכלר וניצן, 2001), בסיוע דמוקרטיות קפיטליסטיות (דמו-קפיות) שבהן הממשלה מושחתת וגונבת, והפוליטיקאים והבירוקרטים שלה משתמשים בסמכויות המדינה כדי לרפד את כיסיהם (מעות).
דיון:
כותב המאמר, תומך בתפיסה שניתן לצמצם את אי השוויון בחברתי. אך אם לא יהיו הגבלות על בעלי הון, הם תמיד יעדיפו הגדלת רווחים ולא פילנתרופיה (טוכולסקי ק, 2010).
החזקת משאבים לאומיים בידי הממשלה עשוי לשמור על יציבות מסוימת בשוק. מדיה עיתונאית בעלת תפוצה משמעותית, למשל, לא תוכל להיות בידיים פרטיות של אדם בודד, אחרת היא לא תוכל לבצע את תפקידה המקורי, להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה (העמותה לדמוקרטיה מתקדמת).
זול בטווח הקצר, אבל יקר בטווח הארוך
הכלכלה הקלאסית נשענת על קנייה נבונה. אחת ההנחות היא שהקונה יחפש באופן מתמיד לקנות במחיר נמוך כלל האפשר.
קבלני משנה, וקניה נבונה עשויים אומנם להוזיל את העלויות בטווח הקצר. אבל, בטווח הארוך, עסקים מקומיים רבים נפגעים ונסגרים, מפני שהם לא יכולים להתחרות בתאגידים הבין לאומיים.
כך, המשאב החשוב ביותר שהמדינה מחזיקה, כוח האדם שלה, מנוצל עבור תאגידים בין לאומיים.
מאחר וקנייה בזול עכשיו, עלול לכפות קנייה ביוקר אחר כך, ישנם שיקולים נוספים הראויים להילקח בזמן הרכישה.
פעילות נגד תאגידים וקונצרנים
ניתן לצמצם את הנזקים האלו על ידי קביעת סטנדרטים ויצירת אמנות בינלאומיות בנוגע לתנאי העסקה מינימאליים, ושמירה על איכות הסביבה.
לחץ ציבורי הוכח כיכול לסייע ביצירת חברה אנושית אומנית יותר. במספר ארצות ממקדים תשומת לב ציבורית לחברה בינלאומית מסוימת הגורמת לעוול במקום בו היא פועלת. למשל, בעקבות חרם על מוצרי נייק, החברה הייתה צריכה להוכיח כי נעשה שיפור בתנאי העבודה באינדונזיה ובתאילנד. באופן דומה, הופעלו לחצים על סטארבאק, שניצלה את עובדי מטעי הקפה בדרום אמריקה ובאפריקה.
רשימת מקורות
ביכלר שמשון וניצן יהונתן, 2001. מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום.
גור אל, 2007. אמת מטרידה. משבר התחממות כדור הארץ. הוצאת צ'בלין.
ג'נראו זאק, חוקי הכלכלה האמיתיים חלק 3. בתוך יסו"ד – ישראל סוציאל דמוקרטית, חוקי הכלכלה האמיתיים – חלק 3. תרגום: עופר סיטבון
דייויס ק. וו.מור (1945) "כמה עקרונות של הריבוד החברתי. בתוך ליסק מ. (עורך) סוגיות בסוציולוגיה מבנה וריבוד חברתי הוצאת עם עובד.
חסון יעל, 2006. שלושה עשורים של הפרטה. מרכז אדוה.
טוכולסקי ק, 2010. ההיסטוריה של הכלכלה: להשקיע בחוץ ולא להתחלק בעושר. עבודה שחורה.
סבירסקי 2001. מרכז אדווה.
קארלינר ג'ושוע, . שלטון התאגידים: משנין את מפת העולם. בתוך הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
2all.co.il משקיעים זרים בהפרטה.
מקורות וריטואלים בעברית:
אינפיניטי
איתן טל, 2007. פליטת גזי החממה: ארה"ב ממשיכה לזהם. בתוך Ynet.
בנק ישראל
גרינפטר מרלין אביבה, 2007. רוויל המורה של אל גור ל"אמת מדאיגה". בתוך The Epoch Times.
הקשר בין הון לעיתונות (בתוך העמותה לדמוקרטיה מתקדמת).
הספרייה הוירטואלית של מט"ח
הלוביסט
מדד הפיתוח האנושי- המכון הישראלי לדמוקרטיה.
מן רפי, 2009. אקלים-גייט אמת מטרידה. מעריב.
מרכז אדוה, 2009. אי שוויון בין המעסיקים לעובדים הולך ומתרחב. בתוך העוקץ.
רום איתי, 2009. תחקיר מגזין G: מי יאשר שעיר הבהדי"ם לא מסוכנת? חברה שמחזיקה קשרים עם מפעלים ברמת חובב. בתוך, גלובס.
שנתון סטטיסטי לישראל 2008. בתוך, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
TheMarker
רשימת מקורות באנגלית:
Lenski 1966
Lichtenstein Nelson 2009. Why Wal-Mart Workers Need the Employee Free Choice Act. In These Times.
WEB:
Alternatives Economiques Genereux Jacques 2002: פורסם בגיליון ה-7
corpwatch.org
The world bank
מהם המניעים להשקעתם של בעלי הון במדינות זרות להם?
האידיאולוגיה הליבראלית רואה את העולם כזירה בה מתחוללת תחרות בין פרטים המחפשים באופן מתמיד דרכים למקסם את רווחיהם. פרטים מחפשים רווח אבסולוטי, אך לא פחות חשוב מכך הינו הרווח היחסי, שכן, אגירת כסך עלולה להיות הפסד כספי כאשר יש אינפלציה.
ביכלר וניצן אף טענו לחתירה להצבר הון דיפרנציאלי (ביכלר וניצן, 2001). כלומר, מטרת משקעים הוא להרוויח יותר מהאחרים.
המניעים להשקעה הם גם קיומיים מאחר והבורגנות צריכה ליצר יותר ולמכור יותר על מנת להתקיים (מרכס ואנגלס, 1848). אינטרסים אלו שזורים גם בחלק מהתרבויות והדתות המערביות המודרניות (וובר, 1905). אחד הביטויים לתפיסה התרבותית להשקעה, בא ליידי ביטוי בתפיסה שהכסף צריך לעבוד בשבילנו ולא סתם לנוח בבנק.
כך או כך, הקפיטליסט עושה את רווחו מהשקעת כספו בסיבוב פיננסי נוסף, וחי בתרבות המעודדת צריכה גבוהה.
כ-18% מהכסף הפנוי בעולם המערבי מופנה לשווקים מתפתחים. את המשקיעים בשווקים אלו ניתן לחלק לשלושה סוגים: משקיעים אסטרטגים, משקיעים מוסדיים ומשקיעים פרטיים (רגב אביב).
משקיעים אסטרטגים זרים
אלו רוכשים חברות על מנת להשיג טכנולוגיה או מומחיות ספציפית, ונוטים לחפש באופן מתמיד דרכים להתייעלות כלכלית ולהגדלת היקף המכירות, על מנת להגדיל את הונם, גם על חשבון רווחת עובדיהם.
דרישה לחלוקה צודקת של הון במדינותיהם הובילה את בעלי ההון להשקיע את הונם במדינות חוץ (טוכולסקי ק, 2010). התאגידים נודדים כדי להיפטר מממשלות אלו אם הדבר נוח יותר לתאגיד.
כאשר החברה רשומה במדינה מסוימת היא חברה פנימית, ומקבלת הטבות מהמדינה לפי שיקולים מקומיים. ממשלות מעטות מצליחות להשפיע באמת על מדיניות ההעסקה של תאגידים (Lichtenstein Nelson, 2009). ובייאושן הן נאלצות להציע השקעות ויוזמות כתגמולים במטרה לשמור את המשרות במדינה.
במדינות מסוימות ניתן למצוא מקלטי מס. מקלט מס היא מדינה שרמת המיסים בה נמוכה או אפסית. מדינות המעניקות מקלטי מס נהנות ממשיכת הון זר, תעסוקה לשירותים שונים, פיתוח התקשורת, הבנקאות, חברות נאמנות וכו' (ויקיפדיה). חלק מהתאגידים בין לאומיים מעבירים את רישום החברה למדינות אלו על מנת לחסוך בהוצאות המס.
מקלטי מס גם מהווים מקום להלבנת הון זר שמקורו במסחר בלתי חוקי, פשע מאורגן ופעילות בלתי חוקית.
מדינות זרות גם מהוות שוק נוסף, שבעלי הון מעוניינים לחלוש עליו לצורכי התרחבות, מאחר והמשאבים במדינות המתפתחות מוגבלים יחסית לתחרות הרבה בשווקים אלו.
משקיעים מוסדיים ופרטיים
משקיעים מוסדיים זרים הינם בנקים, חברות וקרנות. הם רוכשים מניות כחלק ממדינות פיזור ההשקעות בעולם. את הכסף שאנשים חוסכים הם משקיעים בהלוואות בריבית גבוהה יותר.
משקיעים פרטיים זרים משקיעים לרוב על ידי חברות לניהול השקעות הממליצות על מניות מסוימות ומספקות דרך נוחה לביצוע ההשקעה.
ריבית גבוהה במדינה מסוימת מושכת זליגת כספים למדינה זו. משקיעים מוסדיים ופרטיים קונים את המטבע במדינה שבה הריבית גבוהה יותר.
רווחים גבוהים יותר מוצעים במדינות המתפתחות. ברוב המדינות המפותחות שיעור הריבית הוא מתחת לאחוז או מסביב לו. במדינות המתפתחות שיעור הריבית גבוה יותר, והוא נע בין 3-7 אחוזים (Forex Place) ומהווה אפיק השקעה טוב יותר.
גם השקעה באיגרות חוב ממשלתיות במדינות מתפתחות מאפשר קבלת שערי ריבית גבוהים יותר (באופן כללי, התשואה באג"ח גבוה יותר משיעור הרבית באותה מדינה). במדינות המפותחות ניתן להשיג עד כחמישה אחוזי תשואה. לעומת זאת, בשווקים מתעוררים, המשקיעים יכולים לקבל שעורי תשואה גבוהים בהרבה. למשל, בשנת 2009 התשואה לפדיון של אגרות חוב ממשלתיות במדינות מתפתחות נע בין 4 ל-13 אחוזים (TheMarker).
עבור כלכלה מתפתחת, צעדים קלאסיים שיינקטו, כדוגמת תיעוש מהיר, או ליברליזציה של המשק יביאו עימם לרוב נתוני צמיחה מרשימים. בכלכלתה של מדינה מפותחת לעומת זאת, הנמצאת כבר ברמת תיעוש גבוהה ומצויה בכלכלת שוק יציבה, יש פחות מקום לרפורמות מרחיקות לכת בכלכלה, ופחות מקום לצמיחה. כלומר פוטנציאל הצמיחה שלהן יהיה קטן יותר משל כלכלה מתפתחת.
מסיבה זו המדינות שבהן קצב הצמיחה הוא הגבוה ביותר הן דווקא אלה של המדינות המתפתחות, בעוד בקרב המדינות המפותחות, קצב הצמיחה יציב ועל פי רוב אינו עולה אל מעבר אחוזים בודדים.
סיכוי לרווח גדול יותר כרוך לרוב בנטילת סיכונים גדולים יותר (אינפיניטי). סיכונים אלו מתבטאים בחוסר ודאות לגבי שיעור הרווח, ועד סיכוי להפסיד את הכסף שהושקע.
אחת הדרכים להתמודד עם קונפליקט זה הוא בפיזור השקעותיהם במקומות שונים בעלי רמות סיכון שונות. דרך אחרת היא על ידי ריכוז משאבים והסכמים בין לאומיים.
ארגון הסחר העולמי, האיחוד האירופי, נפטא, מרקוסור, אסיאן, פטאא והסכמי גאטט, מהווים דוגמאות לריכוז משאבים והסכמים בין מדינות, אשר מעודדים מסחר בין מדינות על ידי פיקוח על מחירי מכס נמוכים ויצירת מנגנון לפתרון סכסוכי מחסר.
ארגון הסחר העולמי והאיחוד האירופי, בולטים במיוחד במרכזיותם בכלכלה העולמית, שכן פעילותם היא גם כלכלית ולא רק חוקתית.
כשל שוק
הכלכלה הקלאסית נשענת על הנחת יסוד בסיסית של ביקוש והיצע, כאשר יש מוכרים רבים וקונים רבים, ללא
שיתוף פעולה בין מוכרים וקונים. שיתוף פעולה כזה הופך צד אחד (מוכרים או קונים) לגוף אחד, ובכך מערער את הנחת היסוד שעליה נשענת הכלכלה הקלאסית.
זו הסיבה שקונים או מוכרים מנסים לישר קו. זו גם הסיבה שבמצבים רבים פעילות כזו היא עבירה על החוק (למשל קרטל, הרצת מניות וכו'). שיתוף פעולה בין מוכרים יוצר מונופסון. במקרים זה המוכר עומד מול קבוצה של קונים מתואמים, והוא לא יכול להתמקח איתם.
כ-95% מההשקעות בעולם נעשות באמצעות המדד של סטנלי מורגן. זוהי גם ניסיון ליישור קו בין קונים.
איך העולם מתמודד עם משקיעים זרים?
באמביוולנטיות מסוימת. משקיעים קווטים ניסו לרכוש את חברת הפטרוליום הבריטיBP. הבריטים הסכימו רק ל-22% מהמניות. מקסיקו ישנם עסקים הניתנים להפרטה, לאלו שלא, ולכאלו שלא ניתנים להפרטה על ידי זרים או באופן מוגבל.
בישראל יש השקעות זרות רבות, אך באופן מסורתי משקיעים לא אוהבים להשקיע בהפרטות מפני שישראל היא בירוקרטית מדי. גם כאשר הזרים מגיעים הם מושכים את הכסף מבנקים ישראלים. ההיסטוריה מלמדת שגם המעטים שמגיעים לא תמיד נשארים הרבה זמן (2all).
אילו תרומות ונזקים נוצרים מהשקעתם של תאגידים זרים בכלכלה מקומית?
תאגידי ענק בין לאומיים משנים את פני העולם. סעיף יסקר את השפעות התאגידים בפוליטיקה, הפרטה, פיקוח
על מזון, איכות סביבה, ומימוש שיקולים מקומיים.
פוליטיקה
האידיאולוגיה הליבראלית מעודדת קשרי הון שלטון. פרלמנטרים רבים קשורים חברתית, וכלכלית לבעלי הון. אחת הדרכים להשיג תמיכה פוליטית הוא על ידי שתדלנות (לובי פוליטי).
חברות לובינג מציעות את שירותיהן על מנת להשפיע על תהליכים כלכליים, ציבוריים ופוליטיים באופן שיקדם את המטרות העסקיות והרווחיות של בעלי אינטרסים (הלוביסט).
לובי מעודד שחיתות, שכן לוביסטים ושולחיהם יכולים לפתות את נציגי הציבור באמצעות שוחד, טובות הנאה או הבטחות לדברים אלו בעתיד.
לדוגמא, איל ההון מארק ריץ' שהואשם בביצוע עבירות מס חמורות בארצות הברית, ונמלט לשוויץ. אשתו לשעבר של המיליארדר תרמה כספים למפלגה הדמוקרטית, למרוץ של הילרי קלינטון, ופרקליטו הועסק בבית הלבן בתקופת כהונתו של קלינטון. ריץ' קיבל חנינה במחטף שביצע ביל קלינטון רגע לפני שעזב את הבית הלבן, וזאת מבלי לשתף בהחלטתו, כמקובל, את משרד המשפטים האמריקאי. קשרי ההון שלטון במקרה זו (ורבים אחרים) נראים לא טוב. גם בתי הנבחרים האמריקאים וגם חוקרים פדראליים, חשבו שהקשר בין הון ושלטון כאן הוא לא תקין, וחקרו (כל גוף בנפרד) את הנשיא קלינטון בחשד שהמיליארדר ריץ' קנה את חנינתו בכסף (אבנרי אריה, 222, 277).
שתדלנות מעודדת גם חוסר יעילות של השוק. חברות מצליחות בזכות הסיוע ממשלתי או זכייה במכרזים שהושגו על ידי לובי ולא בזכות כושרן התחרותי בשוק. מחקרים מצאו שבמדינות שבהן רמת השחיתות גבוהה, שיעור קטן יותר מן התמ"ג מופנה להשקעה ושיעורי הצמיחה נמוכים יותר (מעות).
לובי פוליטי מעודד אי שוויון כלכלי מפני שקבוצות אוכלוסיה (בעיקר בעלי הון או סקטורים מסוימים מקבלים סיוע מכספי ציבור, ובעצם דואגים שהנבחרים יסבסדו אותם, בתמורה לטובת הנאה לאותם נבחרים.
לתאגידים הגדולים משאבים כלכליים רבים יותר משל התאגידים המקומיים, היכולת שלהם להשיג טובות הנאה מנבחרי ציבור מקומיים גדולה יותר. אחד החששות של תומכי האידיאולוגיה המרקנטיליסטית, היא שהתלות בתאגידים עלולה לשעבד את המדינה לגופים אלו.
מאחר וההחלטות של התאגידים נעשות משיקולים כלכלים בלבד (ולא מתוך שיקולי בורגנות לאומית), ההשלכות על המדינות שבהן התאגידים פועלים יכולות להיות הרסניות מבחינה פוליטית. מנהלי קוקה קולה למשל, החליטו להחליף את הסוכר במוצריהם מטבעי למלכותי. ההחלטה גרמה למאות אלפי חקלאים מובטלים בפיליפיניים, שרובם הצטרפו לתנועת גרילה שנלחמה במדינה().
גם חיי אדם מתגמדים לאור השיקולים הכלכליים. לדוגמא, חלוקת הרווחים מהכנסות הקזינו ביריחו חולקו בעיקר בין איל הון היהודי אוסטרי מרטין שלאף, ומחזיקי משרות בראשות הפלסטינאית (מוחמד רשיד וג'יבריל רג'וב) הנמצאת בלחימה עם מדינת ישראל, וחלק מכספים אלו סייעו ללחימה נגד מדינת ישראל. נקודת הממשק בין האינטרסים הביטחוניים של ישראל לבין הרצון לרצות את בעלי ההון התומכים בפוליטיקאים הגיעה לשיא ציני כשבהזדמנות מסוימת, לאחר ירי שבוצע מגג בניין הקזינו ביריחו לעבר חיילי צה"ל, התבקשו גורמים בכירים בצבא שלא להשיב אש לעבר הבניין המפואר, מחשש שייהרס (אבני ארייה, 232).
הפרטה
מהלך ההפרטה הוא בעיקרו תוצר של הכוח הרב שנצבר בידי התאגידים התעשייתיים והפיננסיים הפרטיים הגדולים בארצות המערב, ובעיקר של ארצות הברית. כיוון שבארצות רבות מילאה המדינה תפקיד מרכזי בפיתוח כלכלי, הרי שהשתלטות שכזאת חייבה הפרטה של תאגידים ממשלתיים וצמצום של הפעילות הכלכלית של הממשלות (חסון יעל, עמוד 4). אחד הדברים שהשלטון יכול לעשות בשביל ההון הוא מסחור של משאבים שבעבר לא היו סחורות. המצב שנוצר הוא שתאגידים מחזיקים במשאבים מקומיים, כאשר את הזיכיון לפעול הם קיבלו מהריבון.
השקפה ליבראלית על השקעת תאגידים זרים בכלכלה המקומית טוענת שמאחר ומשקיעים זרים יכולים לייצר במחיר זול יותר, הם יהוו תחרות לעסקים מקומיים, ויעודדו הורדת מחירים והתייעלות במשק, ובכך יסיעו למטרת הכלל.
בעלי גישה לאומית, טוענים מנגד כי הפרטה מסנדלת את יכולת הממשלה להפעיל פעילות פיסקאלית. לפי מדיניות זו הממשלה יכולה להתניע את הכלכלה, ובכך להשפיע על התנהלות המשק, אך היא יפה רק כאשר חלק מהפעילות במשק היא על ידי הממשלה ולא ביזמות פרטית.
הפרטה גם בעייתית כאשר מפריטים משאבים אסטרטגיים, למשל, עיתונות. העיתונות הינה כלב השמירה של הדמוקרטיה. ככזו היא מחויבת לקדם תהליך ביקורת חופשית על פעולות השלטון ועל החברה כולה. עיתונות המצויה בידיים פרטיות אינה מסוגלת למלא את תפקידה הדמוקרטי. עיתונות בידיים פרטיות בודדות הופכת במהרה לכלי שרת בידיו של בעליה שלרוב מעוניין להגדיל את נכסיו ואת השפעתו, ותו לא. עיתונות בידיים פרטיות בודדות הינה עיתונות חולה. עיתונות שכזו אינה מסוגלת לטפל באופן נאות במרבית הסוגיות הדמוקרטיות שעל הפרק (העמותה לדמוקרטיה מתקדמת).
מאחר ותקשורת היא עסק מצד אחד ואמצעי התקשורת מעצב את דעת הקהל, מצד שני, עולה השאלה האם ראוי שחברות כלכליות זרות ישלטו על דעת הקהל המקומית? כאשר העיתונות בחינם אנשים מעוטי יכולת יקראו חומר מגמתי. לדוגמה, לחינמון של שלדון אדלסון, התומך בעמדותיו הלאומיות ליבראליות של הליכוד.
פיקוח על מזון
הפיקוח על המזון מופרט בהדרגה מפיקוח על ידי המדינה, לפיקוח של תאגידים פרטיים. רוב המזון שאנו אוכלים,
איננו מיוצר במדינה אחת, אלא הוא תוצר של פס הייצור העולמי. הבעיה כאן היא כפולה. ראשית, על מנת לשמר את המזון וליפות אותו, מחדירים לו אי אלו חומרים. חלק מחומרים אלו אסורים למאכל על ידי הFDA. למשל, פוספט, אנטיביוטיקה, זרחן וכו'. שנית, האחריות המשפטית על מזון לא ראוי למאכל נופלת על תאגיד (ולא על אדם מסוים), בזמן שבקרת האיכות ברוב הפעמים הינה פנים תאגידית ממשלתית.
תאגידים שולטים באמצעי התקשורת, ומחזיקים בבעלי פרופסיות המשווקים את מוצרי התאגידים בחסות המדע. כאשר פרופסיונאלים נותנים את דעתם בנושא בו הם מבינים, יש נטייה להאמין להם כבר סמכא בתחום. אבל בפועל, ברוב המקרים, אנשים אלו קשורים במידה כזו או אחרת לנושא, ומרווחים מהצגת מידע באופן מוטה.
למשל, כאשר שפעת החזירים עלתה לכותרות, רופאים רבים, ובניהם גם חברים ב-FDA בקריאה להאיץ את תהליך הפיתוח של החיסון למחלה. תהליך אישור החיסונים היה לקוי ולא נבדק על פי הכללי הFDA. למדינות רבות בעולם, שווק שיש רשימת המתנה ארוכה לקבלת החיסון, וחלקם אף רכשו את החיסונים חודשים לפני שיוצרו. בישראל למשל, נותרו שישה מליון וחצי חיסונים לשפעת זו. הקולות האלטרנטיביים שטענו שהמחלה לא שונה במהותה משפעת כמעט ולא הושמעו. פתרונות ביניים כמו למשל, שטיפת ידיים קיבלו גם הם שיווק מאסיבי, שגרר עימו קניית נהירה המונית על מוצרי היגיינה מיותרים כמו סבון ללא שטיפה.
איכות סביבה
בשנת 2007 פרסם האום דו"ח הקובע בוודאות שכדור הארץ מתחמם, והתריע על הצפוי כתוצאה משינוי מזג האוויר, רעב, סופות, הצפה של ערי חוף ועוד (גרינפטר מרלין אביבה, 2007).
למרות זאת הקביעה ה'וודאית' שכדור הארץ מתחמם כתוצאה מפליטת גזי חממה, איננה חד משמעית, מאחר והיא נשענת על מתאם ולא נסיבתיות. תיאוריות אחרות (למשל, תיאוריית השונות הסולארית, התחממות כשונות טבעית וסוף עידן הקרח הקטן) טוענות שסיבת ההתחממות איננה קשורה לגזי החממה.
האתר אייר ונט חשף בסוף השנה שעברה התכתבויות דואר אלקטרוני בין מדעני היחידה למחקר אקלימי. מתחלופות המכתבים עולה כי המדעים ביצעו מניפולציות שונות בנתונים ובחישובים כדי לבסס את הקביעות בדבר התחממות כדור הארץ והתעלמו במפורש מממצאים סותרים (מן רפי, 2009).
אל גור, לשעבר מועמד לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הדמוקרטית כתב בספרו, 'אמת מטרידה', כי כל אחד מאיתנו תורם להתחממות כדור הארץ וכל אחד מאיתנו יכול להיות חלק מן הפתרון (גור אל, 182).
חשוב לציין בהקשר זה כי המזהמת העיקרית ארצות הברית מסרבת לחתום על האמנה לצמצום גזי חממה בטענה שהדבר יפגע בכלכלה האמריקאית (איתן טל, 2007). אך יש ניסיון להטיל את נטל זיהום האוויר על המדינות המתעכבות טכנולוגית.
מאחר ורוב פליטת גזי החממה מתרחשים כתוצאה מפעילות של תאגידים, נראה כי הפנייה לציבור שיצמצם את השפעתו על התחממות כדור הארץ, הינה כלכלית ולא אידיאולוגית, שכן אנרגיה ירוקה הרבה יותר יקרה. התאגידים מתנערים מאחריות אקולוגית, מבחינתם זו אחריות של משהו אחר.
תאגידים מהווים גורם מרכזי להרס סביבתי. הם אחראים לרוב הפסולת הרעילה בעולם, מחצית מפליטות הגזים, לכרית יערות, דיג מופרז וכו'. זאת מפני שלחברות בין לאומיות אין קשר או יחס אל הנוף והתרסות בהן הן פועלות. בתהליך הייצור הן גורמות למפגעים סביבתיים ואח"כ עוזבות ועוברות למדינה אחרת ומשאירות אחריהן נזק אדיר (1997Karliner, ).
אורח החיים המודרני צורך כמויות אדירות של כימיקלים, פחמימנים ומתכות (פרידמן 1999). במידה שלא ינקטו פעולות כדי לצרוך פחות חומר, עומדת האנושות לחסל על ידי שריפה, חימום, ריצוף, אשפה, מתן זיכיונות, עישון ועוד, את השטחים, היערות, הנהרות, כרי הדשא ושאר משאבי הטבע.
מדינות שבהם התיעוש משגשג, הנזק בסביבתי הוא עצום (למשל, ארצות הברית, קנדה, בריטניה, סין הודו וכו').
מימוש שיקולים מקומיים
השיקולים המקומיים להשקעותיהם של תאגידים זרים בכלכלה מקומית הם: צמיחה כלכלית, הגדלת כמות המשרות בשוק, מינוף הכלכלה המקומית ותיעוש.
צמיחה הוא תהליך הגידול בנטו התוצר הלאומי בשנה בניכוי אינפלציה. המשמעות היא שקופת המדינה מתעשרת. גם כמות הגורמים הפרטיים הפועלים במדינה גדל כתוצאה מצמיחה.
מכאן נובע שיש קשר הפוך בין הצריכה (הפרטית והממשלתית) לצמיחה. ככל שהצריכה גדולה יותר, יותר סחורות מיובאות מחו"ל, ומהצמיחה קטנה יותר. למעשה הצמיחה מושפעת גם מהפרטת המשק. כאשר מוכרים משאבים לאומיים, נכנס כסף לקופת המדינה. לכאורה, שיעור הצמיחה יגדל, אך הפועל, בשנים הבאות לא יכנסו הכנסות לקופת המדינה ממשאבים אלו, אלא, ההכנסות יגיעו לבעלי ההון שרכשו את המשאבים האלו.
חשוב לציין שצמיחה איננה פיתוח (Genereux Jacques, 2002). המרוץ אחר הצמיחה מגדילה בצורה מסוכנת את הנזקים הקולקטיביים (זיהום, הצטברות של פסולת שלא ניתן למחזר וכו'). בפועל, רק הסדרה פוליטית מסוגלת להתמודד עם בעיות אלו (Genereux Jacques, 2002).
להגדלת כמות המשרות בשוק יש מספר יתרונות בולטים. הפונקציה הישירה היא שמחזור הכנסות המדינה ממיסים גדל. בעקיפין נראה כי, כולם מרוויחים מהיוזמות של בעלי ההון. בעלי הון מייצרים מקומות עבודה לאנשים אחרים, ולכן הם מועילים לכלל החברה (דייויס ומור, 1945). גם כמות הכסף העובר מידי ליד גדל. תובנות אלו נובעות מהאידיאולוגיה הליברלית.
גישות מרכסיסטיות רואות את דריסת רגליהם של התאגידים הזרים כממסחרת את המדינות, ומשעבדות אותם לטובת הכלכלה. הם גם מתנגדים לשעבוד העובדים על ידי בעלי ההון כתוצאה ממסחור הון בין לאומי, וטוענים שיש לצמצם את הניידות הבין לאומית של מוצרים והון.
מינוף הכלכלה המקומית תלוי גם ביכולת הכלכלית של התושבים. כאשר הייצור גדל, יש לאנשים יותר כסף, והם מגדילים את הוצאותיהם. באופן זה, יותר כסף עובר מיד ליד בכלכלה המקומית.
חשוב לציין שאי השוויון בתוך המדינות הקפיטליסטיות איננו מצטמצם ולהפך. לדוגמא, נתוני חלוקת ההכנסה הלאומית בישראל לשנת 2008 מעלים כי בעשור האחרון, חלקם של העובדים ירד. חלקם של המעסיקים גדל, מ-%13 ב-2000 ל-%15 ב-2008; חלקם של העובדים, לעומת זאת, ירד במהלך מרבית העשור. ב-2000 הוא עמד על %66, בעוד שב-2008 הוא עמד על 62% (מרכז אדווה, 2009).
מדינות רבות מסתמכות על האמצעים הטכנולוגיים החדישים שאותם תאגידים זרים ייבאו איתם, והתיעוש שיבוא כתוצאה מטכנולוגיות אלו.
ברוב המקרים התוצאה היא חלקית, ומלווה גם בהטבעת התרבות האמריקאית באוכלוסיה המקומית, לרוב על חשבון התרבות המקומית.
מהם יחסי הכוחות בין תאגידים זרים ותאגידים מקומיים?
על מנת לבחון לדון בשאלה זו, אסתמך על חלוקת המשאבים העולמית.
הגדרת הלאום של התאגיד מוגדרת על פי המדינה בה ממוקם המטה הראשי, מאחר והדרג הניהולי הבכיר הוא הדרג הלוקח את ההחלטות הקשורות לתאגיד.
כ-90% מהתאגידים מיקמו את המטה הראשי שלהם בצפון המתועש; ארה"ב, אירופה ויפן. יותר ממחציתם ממוקמות בחמש מדינות בלבד (צרפת, גרמניה, ארה"ב, יפאן והולנד) (קארלינר ג'ושוע, 1997). בעוד ש80% מאוכלוסיית העולם חיים במדינות עניות (ארגון הסחר העולמי).
בניגוד לתפיסה הליבראלית הטוענת שהמסחר והון בין לאומי משפרים את חיי אזרחי כל העולם, נתונים אלו תומכים בתפיסה, שהכלכלה מטיבה עם התאגידים החזקים. מרכסיסטים אכן רואים בשוק כזירה לא שוויונית, מאחר והעושר הכלכלי של תאגידים זרים רב יותר משל התאגידים המקומיים.
התפיסה המריטוקרטית הרווחת בציבור, לפיה, כל אחד מקבל את המגיע לו על סמך מאמציו, כישוריו יכולתו הכלכלית לא רק שמטיבה עם העשירים יותר, אלא גם נותנת לגיטימציה לאי השוויון בחלוקת המשאבים, מפני שכל אחד זוכה לתגמול על פי יכולתו. רטוריקה של שוק חופשי, שבו כוחות השוק דומים לכוחות הטבע, באה לתת לגיטימציה למצבים בלתי לגיטימיים, פותרת את התאגידים מאחריות חברתית, ואף משבחת אותם על שהיו יותר פקחים ונצלו את כוחות השוק. זו גישה קשה לבעלי גישה ביקורתית וחברתית. גישה זו אומרת שאין לכלל ולפרטים בה אחריות כלפי החלשים בחברה.
הפרטת המדינה לתאגידים זרים מעבירה את קבלת ההחלטות מידי הממשלה לתאגידים שהם ברובם בין לאומיים. בעלי השקפה מרקנטיליסטית חוששים שהתלות כלכלית זו תוביל לשעבוד המדינה על ידי התאגידים. מדינות מסוימות אכן מצליחות לעיתים לעכב רכישות מסיביות של תאגידים בין לאומיים. למשל, משרד המסחר הסיני דחה את הצעת קוקה קולה לרכוש את תאגיד המיצים הוייואן, בניסיון למזער השתלטות חברות חוץ על סין (פרידמן יהודה 2009).
אחת הדרכים להשתלט על השוק הוא קביעת מחירי הפסד על סחורות. קביעת מחירי הפסד אינה מוכרת כשיטת מסחר בלתי הוגן. תאגידים מקומיים שלא יכולים להתמודד כלכלית עם לחצים אלו, נסגרים או נמכרים לתאגידים הגדולים יותר.
מרכסיסטים צופים כי, סוף הקפיטליזם הוא שכל ההון ירוכז בחברה אחת, מאחר ותאגידים קונים אחד את השני, וההון מצטבר אצל פחות ופחות תאגידים. נוצר בהדרגה אוליגופול (מספר קטן של מוכרים) ומונופול תאגידי על שווקים.
מונופול מהווה כשל שוק מאחר והקונה עומד מול קבוצה המהווה גוף אחד. במצב זה הקונה לא יכול לבחור ועליו לשלם כל מחיר. ככל שהכוח (לכפות) נמצא יותר בידי מעטים אי השוויון יהיה גודל יותר (Lenski,1966). אפילו ליבראלים אדוקים טוענים שיש להתערב בנקודות במצבים אלו.
לתאגידים בין לאומיים רבים יותר כוח כלכלי ופוליטי מגופי המדינות שבהן הם יושבים. אינדיקציה אחת לכמה חזקים הפכו התאגידים היא להשוות את סך המכירות של כמה תאגידים עם התל"ג (תוצר לאומי גולמי, באופן גס, סך כל הפעילות הכלכלית של המדינה) של מדינות. אז מסתבר שבשנת 2002 תאגידים הרב לאומיים אחראיים לשני שליש מהמסחר הגלובלי בסחורות ושירותים. כמו כן, 51 מתוך 100 מהגופים הכלכליים הגדולים ביותר בעולם, הם תאגידים. 200 התאגידים הגדולים ביותר בעולם ייצרו 27.5% מסך התוצר המקומי הגולמי העולמי וסך ההכנסה השנתית של 200 תאגידים אלו גדולה מההכנסה של 182 מדינות, אשר מתגוררים בהן 82% מאוכלוסיית העולם. ואם אין בכך די, סך המכירות של ארבעת התאגידים הגדולים ביותר בעולם עולה על התוצר המקומי הגולמי של כל אפריקה (Chomsky, 2002 ;Davidson, 2002).
אי השוויון הכלכלי בין התאגידים בא לידי ביטוי גם באי שוויון חברתי ופוליטי. תאגידים זרים רבים זוכים להטבות מקומיות שתאגידים מקומיים לא זוכים להם.
הברונים השודדים
%70 מהסחר העולמי נמצא בידי 40,000 התאגידים הבינ"ל ו-250,000 סניפיהם ברחבי הגלובוס. יותר מ-30% ממסחר זה הוא פנים תאגידי - כלומר מתרחש בין יחידות של אותו תאגיד.
התאגידים כורים, שואבים, מזקקים ומפיצים את רוב מקורות האנרגיה הפחמניים בעולם. הם בונים את תחנות הכוח בעולם, הם כורים את רוב המחצבים העולמיים, הם מייצרים את רוב רובם של המטוסים, המכוניות, הלווינים, המחשבים, מוצרי האלקטרוניקה לבית, הם הגודעים את רוב העצים בעולם ומייצרים כמעט את כל הנייר, מוצרים כימיים, תרופות ומוצרי ביוטכנולוגיה. מגדלים את רוב התבואה העולמית ומעבדים ומשווקים חלק ניכר מהמזון העולמי.
האינטרסים של המדינות החזקות בעולם קשורים בדרך כלל באופן הדוק עם האינטרסים של התאגידים שהן מארחות ודבר זה משתקף במדיניות החוץ שלהן (תאגידים נודדים כדי להיפטר מממשלות אלו אם הדבר יותר נוח להם(. לתאגידים הבין לאומים אין אחריות בפני שום גוף, כל אחריותן היא כלפי הדירקטוריון ובעלי המניות. הם אינם נבחרים כל תקופה, ואינם מייצגים אוכלוסיה ואינם מחויבים לחברה. החברות הרב לאומיות משרתות אינטרסים של בעלי מניות ובעלי הון. אם מפעל מסוים לא מצליח במדינה מסוימת, התאגיד יעבור למדינה אחרת.
כוחה הכלכלי של המדינה נחלש וכתוצאה מכך גם כוחה הפוליטי. זאת כיון שהמדינה תלויה עתה במספר רב מאוד של גורמים ביחס לשנים עברו. מה שיוצר לחצים עצומים על מקבלי ההחלטות ומקטין את יכולת תמרונם (1997Karliner, ).
כסף ייצור וצבא
הבורגנות הופכת את העולם בצלמה (מרכס ואנגלס 1948). עוצמה של תאגידים מתבטאת ביכולת שלהם לכפות את סדר היום הקפיטליסטי על חברות העולם. לכן, האידיאולוגיה הליבראלית, תומכת בצמצום מחסומי סחר ככל האפשר למען התייעלות.
המרוויחים העיקריים מפתיחת השווקים במדינות חדשות הם בתאגידים המעוניינים להיכנס לשווקים אלו. אבל, מה קורה כאשר מדינה לא מוכנה לפתוח את שעריה לתאגידי ענק?
מלחמה היא הדרך הרדיקאלית ביותר לכפיית שינוי בעמדות הפוליטיות של מדינה. בהעדר הסכמה, המפלגה הליבראלית התפשטה בעזרת האימפריאליזם למדינות לא ליברליות, ובחסות טרמינולוגיה של דמוקרטיזציה ומלחמה בטרור.
מרוויחים נוספים ממלחמות הם תאגידים הנותנים שירותים צבאיים למדינות הנלחמות. בעיראק למשל, כמחצית מהפעילות הצבאית הופרטה לחברות פרטיות (Blackwater למשל, נלחמת עבור ארה"ב בעיראק ואפגניסטן). ישנם גם תעשיות צבאיות המרוויחות ממכירת נשק ואמצעי לחימה. ממכר נשק הוא תמיד עניין פוליטי, ומכאן גם קשור בשתדלנות. לתאגידים אלו רווח רב מעסקי מלחמה (לדוגמא, יעקוב נמרודי עשה את דרכו לאלפיון העליון במכירת נשק לאיראן בשנת 1967), והם מהווים לובי פוליטי לפעילויות אלו.
מלחמה גם היא תעשייה. במלחמה המדינה מוציאה כספים רבים על צבא, הוצאה כלכלית זו מהווה הזרמת כסף למשק. הקפיטליזם יכול להוציא את עצמו ממשברים על ידי מלחמות. התעשיות שהמלחמה מייצרת, מפעילה את השוק.
ניאו ליבראליזם עממי
אידיאולוגיה ניאו ליבראלית, דוגלת בהאדרת מעמדו של המגזר העסקי הפרטי, על חשבון מעמדה של המדינה (סבירסקי, 2001). ניאו ליבראליזם היא גישה המטיבה עם התאגידים, למרות זאת היא האסכולה הרווחת בעם. היא הפכה להיות מדיניות העם בשל ההלוואות שאוכלוסיות חלשות יכלו לקחת מהבנקים בשני העשורים האחרונים.
באופן אירוני, הלוואות פזיזות של הבנקים, וחוסר אכיפה של הממשלה היו גורם מרכזי למשבר שתקף את ארצות הברית בשנת 2007. למרות זאת, לאסכולה הניאו ליבראלית עדיין הגמוניה ברוב העולם.
חוק הברזל של האוליגרכיה
מיכלס הגהה לפני כמאה שנה את חוק הברזל: ריכוז מיומנויות, זכויות יתר וצייתנות מאפשרים למנהיגות לצבור כוח רב, ובאמצעותו הם שומרים על מקומם.
מאחר ותאגידים רב לאומיים צוברים יתרון איכותי בשלוש המדדים האלו, אפשר לטעון שהחוק יפה גם על תאגידים אלו.
לסיכום, התאגידים הבין לאומיים נמצאים בצד המנצח. התוצאה הסופית היא מצב בו התאגידים שולטים בעולם, על חשבונם של כל השאר.
מסקנות:
הגולם קם על יוצריו
תאגידים הוקמו בחסות המדינה, וחלקם אף הוקמו מכספי ציבור, למשל קרנות ממשלתיות. האחריות והשליטה של המדינה בתאגידים וקרונות אלו פוחת.
נראה כי יש ירידה בחשיבותה של המדינה בחברה פוסט לאומית. המחזור הכספי של תאגידים גדולים, גדול יותר מזה של מדינות בנוניות. במצב זה, של תאגידים ללא ריבונות, הפועלים תחת סמכות המדינה שבה הם עובדים, אך הופכים לשחקן מרכזי בכלכלה הלאומית.
'הגענו לסוף הדרך. הצבר עולמי והתרוששות מקומית' (ביכלר וניצן, 2001), בסיוע דמוקרטיות קפיטליסטיות (דמו-קפיות) שבהן הממשלה מושחתת וגונבת, והפוליטיקאים והבירוקרטים שלה משתמשים בסמכויות המדינה כדי לרפד את כיסיהם (מעות).
דיון:
כותב המאמר, תומך בתפיסה שניתן לצמצם את אי השוויון בחברתי. אך אם לא יהיו הגבלות על בעלי הון, הם תמיד יעדיפו הגדלת רווחים ולא פילנתרופיה (טוכולסקי ק, 2010).
החזקת משאבים לאומיים בידי הממשלה עשוי לשמור על יציבות מסוימת בשוק. מדיה עיתונאית בעלת תפוצה משמעותית, למשל, לא תוכל להיות בידיים פרטיות של אדם בודד, אחרת היא לא תוכל לבצע את תפקידה המקורי, להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה (העמותה לדמוקרטיה מתקדמת).
זול בטווח הקצר, אבל יקר בטווח הארוך
הכלכלה הקלאסית נשענת על קנייה נבונה. אחת ההנחות היא שהקונה יחפש באופן מתמיד לקנות במחיר נמוך כלל האפשר.
קבלני משנה, וקניה נבונה עשויים אומנם להוזיל את העלויות בטווח הקצר. אבל, בטווח הארוך, עסקים מקומיים רבים נפגעים ונסגרים, מפני שהם לא יכולים להתחרות בתאגידים הבין לאומיים.
כך, המשאב החשוב ביותר שהמדינה מחזיקה, כוח האדם שלה, מנוצל עבור תאגידים בין לאומיים.
מאחר וקנייה בזול עכשיו, עלול לכפות קנייה ביוקר אחר כך, ישנם שיקולים נוספים הראויים להילקח בזמן הרכישה.
פעילות נגד תאגידים וקונצרנים
ניתן לצמצם את הנזקים האלו על ידי קביעת סטנדרטים ויצירת אמנות בינלאומיות בנוגע לתנאי העסקה מינימאליים, ושמירה על איכות הסביבה.
לחץ ציבורי הוכח כיכול לסייע ביצירת חברה אנושית אומנית יותר. במספר ארצות ממקדים תשומת לב ציבורית לחברה בינלאומית מסוימת הגורמת לעוול במקום בו היא פועלת. למשל, בעקבות חרם על מוצרי נייק, החברה הייתה צריכה להוכיח כי נעשה שיפור בתנאי העבודה באינדונזיה ובתאילנד. באופן דומה, הופעלו לחצים על סטארבאק, שניצלה את עובדי מטעי הקפה בדרום אמריקה ובאפריקה.
רשימת מקורות
ביכלר שמשון וניצן יהונתן, 2001. מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום.
גור אל, 2007. אמת מטרידה. משבר התחממות כדור הארץ. הוצאת צ'בלין.
ג'נראו זאק, חוקי הכלכלה האמיתיים חלק 3. בתוך יסו"ד – ישראל סוציאל דמוקרטית, חוקי הכלכלה האמיתיים – חלק 3. תרגום: עופר סיטבון
דייויס ק. וו.מור (1945) "כמה עקרונות של הריבוד החברתי. בתוך ליסק מ. (עורך) סוגיות בסוציולוגיה מבנה וריבוד חברתי הוצאת עם עובד.
חסון יעל, 2006. שלושה עשורים של הפרטה. מרכז אדוה.
טוכולסקי ק, 2010. ההיסטוריה של הכלכלה: להשקיע בחוץ ולא להתחלק בעושר. עבודה שחורה.
סבירסקי 2001. מרכז אדווה.
קארלינר ג'ושוע, . שלטון התאגידים: משנין את מפת העולם. בתוך הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
2all.co.il משקיעים זרים בהפרטה.
מקורות וריטואלים בעברית:
אינפיניטי
איתן טל, 2007. פליטת גזי החממה: ארה"ב ממשיכה לזהם. בתוך Ynet.
בנק ישראל
גרינפטר מרלין אביבה, 2007. רוויל המורה של אל גור ל"אמת מדאיגה". בתוך The Epoch Times.
הקשר בין הון לעיתונות (בתוך העמותה לדמוקרטיה מתקדמת).
הספרייה הוירטואלית של מט"ח
הלוביסט
מדד הפיתוח האנושי- המכון הישראלי לדמוקרטיה.
מן רפי, 2009. אקלים-גייט אמת מטרידה. מעריב.
מרכז אדוה, 2009. אי שוויון בין המעסיקים לעובדים הולך ומתרחב. בתוך העוקץ.
רום איתי, 2009. תחקיר מגזין G: מי יאשר שעיר הבהדי"ם לא מסוכנת? חברה שמחזיקה קשרים עם מפעלים ברמת חובב. בתוך, גלובס.
שנתון סטטיסטי לישראל 2008. בתוך, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
TheMarker
רשימת מקורות באנגלית:
Lenski 1966
Lichtenstein Nelson 2009. Why Wal-Mart Workers Need the Employee Free Choice Act. In These Times.
WEB:
Alternatives Economiques Genereux Jacques 2002: פורסם בגיליון ה-7
corpwatch.org
The world bank
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה